זה נשבר אצלי בידיים.
באצבעות מדממות
בלב שותת
ניסיתי לגחון, לאסוף את הרסיסים
ולא הצלחתי.
במקום זה רק
התמלאתי עוד ועוד דם.
נתקפתי אימה גדולה:
עולמי מונח לפני
ואין בידי לעשות
מאום.
[ליצירה]
.
ובאמת ההווה הוא רק הרף עין, ומה שהוא ממשות הוא העבר והזכרונות שחיים בנו תמיד. כל רגע הוא חסר ממשות אם אינו נשאר חרוט בזכרוננו למשך הרגעים שיבואו.
משחקי המילים מוסיפים הרבה (אטי-אתי).
"מפרפרים" הזכיר לי שיר נשגב של יאיר שגיא על התפתחות השלבים מגולם לפרפר (לרוץ לחפש ולקרוא);
והעפר - סוג של אסוציאציה - מתחבר לי ל:
...כמה מים צריך להוציא מן העפר,
ולכסות כשקר ולנחם כשנשבר
ובסוף נגמר, ובסלע נשארים קוי מתאר.
(ציטוט חופשי מהזכרון, מה שמראה על כמות הפעמים שקראתי את השיר הזה...)
[ליצירה]
מדהים.
איך אתה עושה את זה כל פעם, ברגישות עדינה ומדויקת כל כך... אין לי כבר כח לחכות ליצירה הבאה.
ואגב, ילד - תודה על הכוונה. אמנם הבנתי בעיקרון אבל אתה עזרת לי להבין קצת יותר. זה הרי היופי ביצירות, שהן מגלות טפח ומכסות טפחיים...
[ליצירה]
טוב, טוב!
גדול! אהבתי עד מאד. קבל ח"ח.
ותגובה לעומר פדור- לפי מיטב הבנתי השיר הוא סמלי ויש בו רובד שמתיחס למדינה בכלל, ולנפילה שלה כנראה. שים לב לשמות של האנשים - שמות סמליים שקשורים למדינה ולארץ ישראל.
תגובות