רגלי
למודת הערים
ספוגת ההמון והרעש-
איך זכרה את ימי ילדותה הרחוקים
עת לרגע
יחפה,
נגע עורה
בעורו המסוקס של העץ.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] D-: ממש ממש חמוד! נהניתי מכל מילה! [ליצירה]
- [ליצירה] השם בא בסוף. [ליצירה]
- [ליצירה] לא, בננות לא מעבירות את המסר. קופים צריכים בננות, לא מטבעות. ומטבע זה חפץ קר. מנוכר. [ליצירה]
- [ליצירה] וואהאהאווו!!! זה ממש, ממש-ממש מצויין! [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. זורם בצורה כייפית. [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב. [ליצירה]
- [ליצירה] רעיון יפה כל-כך! אבל למה כל האנשים שקופים? :-( [ליצירה]
- [ליצירה] לא. לא מאבדים את זה. פשוט לומדים פתאום לראות גם את הרע. ולעשות חשבון בין זה לזה. ולמדוד. אבל יש רגעים קטנים של חסד אם רוצים. [ליצירה]
- [ליצירה] :-) אהבתי את זה. והדימויים קרעו אותי מצחוק ("כציפצוף הסאב-את'ה סאנס-או-מטיק"!) אתמול בלילה ישבתי בחוץ (הייתה כזאת רוח קפואה ונהדרת, ופשוט לא יכולתי להישאר בפנים) והסתכלתי על השמיים, ופתאום גם אני קלטתי את זה - כמה שאני רחוקה ואיזה דרך עוד יש לי לעבור, וכמו שאמרת - כמעט והתייאשתי מעצמי. אז הלכתי לכותל והתפללתי, ו... טוב - בוא נגיד שכשחזרתי כבר הייתי רחוקה מאוד מאותו יאוש :) והמילים שלך תיארו את זה נהדר. [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... לא ממש חשבתי פה על דרקולה, אבל אני מסוגלת למצוא דימיון מסויים. בסך-הכל הרי "הדם הוא הנפש". הבעיה היא שאני דווקא מחבבת את הדמויות בסיפור שלי, בזמן שאני מתעבת עד לעמקי נשמתי כל יצור מוצץ דם שהוא, ע"ע יתושים ו/או ערפדים. לדעתי האישית כל הסיפורים על ערפדים הגיעו מיתושים, אבל זה באמת לא המקום לדון בזה :-) בכל מקרה, האמת היא שהרעיון לסיפור בא בכלל מציור מאוד נחמד של אשה עם חתול... ותודה. [ליצירה]
תגובות