רגלי
למודת הערים
ספוגת ההמון והרעש-
איך זכרה את ימי ילדותה הרחוקים
עת לרגע
יחפה,
נגע עורה
בעורו המסוקס של העץ.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כל הכבוד אם מספיק אנשים יפרסמו כאן דברים כמו זה - אולי אני אפילו אצליח להפנים משהו מזה :-( [ליצירה]
- [ליצירה] נשארתי בלי מילים. כל כך אמיתי ורך, כל כך הרבה אהבה וכאב ביחד. ואיך שהסיפורים התפצלו להם והתחברו שוב לסוף אחד... אני לא מסכימה עם מה שכבר אמרו כאן לפני- הסוף היה טוב. ואופטימי. גם אם הוא היה ספוג בכאב. אהבתי מאוד-מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] מסכימה עם טובי. הפואנטה משעשעת, אבל בהחלט לא חזקה מספיק בשביל להחזיק את כל הקטע. זה גם נראה כאילו דחפת בכוח עוד כמה סיבות כדי שיהיו לך עשר, כמו שקבעת לעצמך בהתחלה. [ליצירה]
- [ליצירה] אה, הוא משלם לי כדי לשחוט לו סיפורים. אבל הפעם באמת נסחפתי :) זה קורה לי כשאני עייפה באופן קיצוני. חוצמיזה שכל היופי בבאפי זה שהצופה לא מבין מה קורה כשדון מופיעה. ופה הקורא מבין בדיוק כשהוא נעלם, אז זה מאבד את העניין. ובכל מקרה נקודת המבט תהיה חייבת להיות שונה בשביל זה. טובי, סולח? :*) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אהבתי את איך שהצלחת לתפוס את הרגע הקטן הזה בצורה כל כך יפה. ברוך הבא לצורה :) [ליצירה]
- [ליצירה] השם בא בסוף. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה אלול זה נהדר... (טוב, ברור. זאת מתקרבת.) [ליצירה]
- [ליצירה] לא. זה אומר שאת נורמלית. אה, ושאני צריכה לעבוד על השיר הזה שיהיה יותר ברור. [ליצירה]
- [ליצירה] יפהפה! ותודה למישי אחרת שהגיבה על זה ונתנה לי את ההזדמנות לקרוא גם... [ליצירה]
- [ליצירה] תודה:) (מדהים כמה אנשים מסתובבים פה בשעה כזאת בלילה...) [ליצירה]
תגובות