יושבת בבלקן
ומאזנת את עצמי
מטירופו של יום
מחשבות פורחות מראשי
פרח נובל
במרפסתי
קול נבל וכינור
ופסנתר
ואחר
ואחר
ואחר כך
אמולל מילים
ואתפלל תהילים
ואאסוף את אהבתך
לתוך שיר.
[ליצירה]
אני אנסה להסביר
זה שיר שמדבר על הזמן שמתמסמס לו מבין האצבעות , שברוב הפעמים אנחנו לא מרגישים בו ורק לעיתים נדירות , ברגע של התבודדות - למשל בחוף הים בין הסלעים- מרגישים תחושה של פספוס על כל מיני דברים שקרו או לא קרו בחיינו , בעיקר בתחום האהבה..
מקווה שברור יותר ותודה על ההערה..