הסיגריה ההיא שלא עישנתי
זה שני ירחים
חורכת את אצבעותי,
את שפתי,
את נשמתי.
מזכירה לי
מי רציתי להיות
ומי אני עתה
שריד מפוחם, מעלה עשן,
של רצונות גדולים,
של מאווים.
[ליצירה]
משקל? כלומר מספר הברות לשורה?
דומני שזה קיים. אבל אולי לא הבנתי את הכוונה
[ליצירה]
[ליצירה]
דוקא הסיומת של קול דודי דופק
שייכת. כי זו בדיוק הציפיה (החיכיון, בשבילך) שכל אחד שבא זה ההוא, הנכון, שאני מחכה לו.
כל דייט, כל גבר שאני מכירה, אולי זה הוא. זה בדיוק העניין.
וה"בלבן" דווקא מצטלצל לי יפה. מניחה שזה עניין של טעם, אבל זה בדיוק הרעיון של לצאת לחולל בכרמים, לחפש את שאהבה נפשי.
אם ניכנס לרובד יותר עמוק של השיר, זו מעין אמירה כזו שאולי אני בדייט לא נכון, אבל שההוא, טמיר, נעלם, לא יתיאש. שלא יתפשר. שימשיך ושיחכה, כי בסוף אני עוד אחזור הביתה (מתוסכלת מהתבוסה) ואני אהפוך את הדרך הארוכה שלו למשהו שהיה שווה לחכות לו.
[ליצירה]
אבל.. אבל..
לכולם יש את הריבועים שלהם. לכולם יש את המגבלות שלהם. בין אם אלו מגבלות של דמיון לא הכי מפותח, או מגבלות של יצריתיות, או של שפה, או של מיליון ואחד דברים.
קחי סופר מוערך כמו מאיר שלו. אם קראת את רומן רוסי ואת בביתו במדבר. זה אותו סיפור רק הפוך. פה זה דודות, פה זה דודים, אבל הרעיון דומה בשניהם.
הרבה סופרים הם כאלה, רעיונות דומים, הצלחה שעבדה פעם אחת, ועכשיו ממחזרים אותה שוב ושוב ושוב ושוב. זה כל העניין של הספרים של רם אורן, נעמי רגן וכל אחד אחר.
ככה זה בני אדם.
[ליצירה]
תהיה פילוסופית
אבל זו בדיוק הבעיה. שאתה לא יודע אם מוצדק ואם לאו. ואתה ממשיך להתמודד עם הקושי, והאמונה שלך ממילא נותנת לרבש"ע את כל האחריות למה שקורה לך, מלכתחילא. אז מה עניין להגיד לו שהוא יודע ואם מוצדק מוצדק ואם לאו-לאו?
במילים אחרות, זה כבר מוצדק, איך שלא תסתכל על זה, ולא יתכן שזה לא מוצדק כי אז אתה מערער על סמכותו של רבש"ע, ואם סמכותו מעורערת הרי שגם אחריותו מעורערת, ואז אתה האחראי ללא טוב שעובר עליך..
תגובות