הסיגריה ההיא שלא עישנתי
זה שני ירחים
חורכת את אצבעותי,
את שפתי,
את נשמתי.
מזכירה לי
מי רציתי להיות
ומי אני עתה
שריד מפוחם, מעלה עשן,
של רצונות גדולים,
של מאווים.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
- מכתב אלי ממני
- בלדה לכישרון כתיבה
- במשפט אחד - יאוש
- חמשת אלפים שבע מאות שישים וארבע לבריאת העולם
- מחפש, מחפשת
קשור אלי
- [ליצירה] אה, אבל השאלה היא, בהנחה שאת ומר אבן שושן תעמדו זה מול זו בבית המשפט, למי יאמינו יותר. (התנצלותך התקבלה.;-) ) [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, זו דרך אחת להתייחס לעולם. במובן הזה ש"כלב טוב לו". בעצם, כל מי שהוא אינו אדם, או שהוא אדם אבל לא אדם בוגר, אז טוב לו. אבל כמו שכבר כתבו, אולי טוב לו כי הוא לא מחפש משמעות. ואולי זו גם נקודת התורפה שלו. כי הוא חי חיים נטולי משמעות. כלומר, גם לו רצה, לא היה יכול להגיע למשמעות בחייו. וזה, אולי מותר האדם על הבהמה. היכולת שלנו או המסוגלות שלנו להגיע לגבהים שכאלה כמו גם לנסוק מהם חזרה למטה ולחיות על הקו הזה שבין נוכחות קיומית לנוכחות מודעת. [ליצירה]
- [ליצירה] אם את מאמינה שכל אדם נברא למען מטרה מסויימת אז ברור שעצם הימצאך כאן יש לה מטרה והעולם היה מאבד משהו מערכו. מצד שני, אם את מאמינה במשפט ש"אין אדם שאין לו תחליף" אזי יתכן שבאמת אין לך מה לחפש פה. או לאף אחד אחר מאיתנו. אלא שאני, כל עוד לא החליטו להעיף אותי, נשארת כאן. ואני מציעה לך לנהוג כמוני. [ליצירה]
- [ליצירה] אבל למה הוא שוכב עם העוזר? ועוד עוזר בשכר? רק לי זה נשמע מוזר..? [ליצירה]
- [ליצירה] יום אחד, עוד כמה שנים, תיכנסי לאינטרנט, כשהקטנה יושבת על ברכייך והגדול מביט בך מעבר לכתפך, ותראי להם איך פעם, כשאמא עוד לא פגשה את אבא, ועוד בכלל לא ידעה שיהיו לה כאלה ילדים מקסימים, היא ישבה וכתבה כאלה סיפורים יפים ונוגים על עצב, וכמיהה ותקווה. חמודה - הוא שם, הוא מחכה לך. באמת. וזה עוד יקרה לכם. רק עוד קצת.. [ליצירה]
- [ליצירה] סמוך לשלושים.. לקח לי זמן להבין איזה שלושים. הפוסטמודרניזם של השירים שלך התעלה על עצמו. שיר נפלא! [ליצירה]
- [ליצירה] אז חומד, אי אפשר לפתוח אותך? אגב, את צריכה לזכור שגם כשפקק השעם נדחף פנימה, עדיין יוצא סוד.. את פשוט צריכה לוודא שהוא נכנס לתוך הכוס הנכונה. [ליצירה]
- [ליצירה] צודקת בגדול. אם כי אני חושבת שתמיד היתה חֶברה שמכתיבה. איכשהו יש נטיה לעשות רומנטיזציה של העבר, פעם הכל היה נפלא, אדם חי את חייו והכל. אבל מאז ומעולם האדם חי בחברה, בשבט, בקבוצה ותמיד היו את הדרישות של החברה. מעבר לכך, שנורא קל לדרוש מאדם לא להיסחף בזרם, ואני חושבת שרוב האנשים מוצאים להם ביטוי אישי בתוך הזרם, ומי שלא מצליח, אלא נסחף, אלה דווקא האנשים שמתווים זרימה חדשה. [ליצירה]
- [ליצירה] ואתה חושב שזה מתאים ל"במשפט אחד"? זה יותר הרהור, לדעתי. בכל מקרה, והייתי יכולה להרחיב הרבה יותר, אבל, עצם ההתבעסות שלך מבהירה את המשפט. כי אם תחשוב על זה, הרבה דברים מבעסים אותנו, ועושים לנו מצברוח לא נעים ולא כיף, ובכלל, נורא קשה לנו בעולמנו הקט. ואם לא היינו נבראים, אזי זה היה חוסך לנו הרבה אי נעימויות, הא? איך אומרים, התשובה בגוף השאלה. [ליצירה]
- [ליצירה] לך יפה ונוגע.... [ליצירה]
תגובות