[ליצירה]
הדס,
ביצירותייך את שבה ומקוננת על עולם שאבד. בעצם, כל יצירותייך הם קינה אחת גדולה. כאילו את חשה על בשרך את אובדן התום, הטבעיות, החיוניות, הפשטות - כאילו היה עולם כלשהו שבו הכל היה אמיתי יותר, שורשי יותר, ואנחנו עכשיו כמו חסלט - גדלים על מצע מנותק.
וזה מאוד מסקרן אותי הדס - מניין לנערה בת 17 שנולדה, בעצם, לתוך "עולם הבטון והפלדה", תחושת אובדן חריפה שכזאת? על מה את בעצם מתאבלת כל כך? או שאולי אין זה אבל אלא כמיהה, לאיזו אותנטיות שמעולם לא חווית, ולכן את מציירת אותה לעצמך ככזו שהתקיימה בעולמות אגדיים ואיננה עוד?
[ליצירה]
"ראוי לדלג על השבירה, אפשר להתקדם ללא נפילות."
... אני לא בטוחה שזה נכון. על שאר הקטע אין לי מה לומר, אך השורה הזאת ספציפית...
כשאדם בא לעלות מדרגה, הוטלים ממנו לגמרי את האחיזה במדריגה שהיה בה קודם, ואז זמנית יש מצב של כאילו-נפילה. לפי הידוע לי אי אפשר להמנע מנפילות, אלא כשאינך מתקדם...
תגובות