וואו!
פשוטו כמשמעו- וואו!
זה כל כך מדהים! הצבע הכחלחל הזה שחודר לתוך הצבע המתחתי.... םשוט מדהים! והברק בעיניים... פשוט המיס אותי....
כל הכבוד נביש!!!
ליתוש.
עוד אחד .(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
וואו!
פשוטו כמשמעו- וואו!
זה כל כך מדהים! הצבע הכחלחל הזה שחודר לתוך הצבע המתחתי.... םשוט מדהים! והברק בעיניים... פשוט המיס אותי....
כל הכבוד נביש!!!
ליתוש.
[ליצירה]
(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
עברו בי כמה תהיות:
האם ניתן לתרגם את הביטוי הזה לעברית?
"אני לא מבין בצילום, זה לא כוס התה שלי..."
האם זה לואיזה, לימונית, נענע או משהו אחר?
האם בגרסה חדה ופחות מפוקסלת ניתן היה אולי להנות מהאפקט של המים העקומים?
בזוית יותר שטוחה (אם היינו רואים את כל הכוס או ולי ממבט ממלמעלה היה הכוס היתה נפרד יותר מהיד.
כאן דווקא ההתרכזות בזוית העקומה היא במיזוג בניהם.
בכל מקרה, תמיד טעניתי שלא מצלמים מספיק כוסות תה, ועל כך יישר-כוח
חורף חם
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
האדם ה"בוגר" מחפש חוויות "ממשיות" שילהיבו אותו עכשיו. סיפוק מידיים.
השעמום הוא בעייה מודרנית שנובעת מחיים חסרי תוכן פנימי. מופעלים רק על ידי גירוי חיצוני.
בילדות יש "מתכונת חירום לשעת שיעמום"-
הרב פעמיות של תוכן חייהם. דווקא הפשטות של ילד מקנמה משמעות רב פעמית לחייו. הדמיון הוא מספיק ממשי בשבילו. וכשאין לו מה לדמיין הקשרים המשפחתיים הבסיסיים מספקים אותו. הןא לא מחפש אהבה גדולה ורומנטית ולכן לא יתאכז מ "סינר של אמא"
ניתוח קצת יומרני ופלצני אבל זה מה שעולה לי.
לדעתי השיר מנוסח קצת ביובש וללא ליריות. זה יותר אמירה מאשר שירה.
אבל יכול להיות שגם אני לא הבנתי.
הרבה ביקורת בונה
וגם קצת חציל
נביש
[ליצירה]
ומי את שתגידי לנו מה לעשות בשיריך לאחר ששחררת אותם לאוויר העולם?!
אולי כשהמילים "עץ רחב ענפים וחסון" עוברים את סף התודעה שלי הם ניקלטים בצורה שונה לחלוטין (אך עדיין "פשוטבעית") מאיך שהם יצאו ממך?!
למי יכולה להיות העזות והחוצפה לקחת סיטואציה שסמל החרות האנסופית מקופל בחובה ולומר שזו "רק ציפור"?!
באיזו זכות תשלל מהקורא הנאור החרות האלמנטרית עליה מושתת הציביליזציה המודרנית הדמוקרטית לפרש את הטקסט המונח לפנינו כל אחד על פי דתו גזעו ומינו הייחודי לו!? הלחשוכים נהיינו ולפונדמנטליסטים נדמנו?!?!
הכצעקתה!?
סתם סתם בצחוק ...
(כנראה רוחות האדר הנושבות בפנינו מפרקות את סיבי השפיות האחרונות ואלו התוצאות )
וכמו שאמר פרויד- לפעמים סיגר הוא רק סיגר...
נביש
[ליצירה]
הםם..
זה אומנם נותן תחושה טוהר , אבל רק בגלל הייצוג הקלישאי שלו (זה שלמישהו יש כנפיים לבנות זה לא אומר שהוא לא יוצא בלילות לדרוס חתולים למשל...).
דווקא ביצירה שלך Kid & Kitty תפסת תמונה הרבה יוחר מוצלחת, לדעתי, של טוהר.
כל זה, כמובן , לא פוגם בציור שהוא לכשעצמו די מוצלח ומעניין.
יומטוב , שמואל
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
השורות על ההוד והנצח של ירושלים מתייחסות לשתי צורות השפעה שיש לעתיקות שלה.
מצד אחד משהו ריגשי שנמצא כאן ואפשר לחוש אותו במלא עצמתו
מצד שני משהו עלום עתיק והיסטורי שקשה בכלל להכיל אותו אלא רק להיות חלק ממנו.
תובב"ה עיה"ק
נביש
תגובות