"עת כי יתקפו היאוש, ויאמר יעקב: אולי זהו גורלו - ללכת על גחון, ללחך עפר? ישא ישראל עינו, אל הזקנים שבדור, אל יחידי הסגולה, אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם ורוממות שאיפותיהם, מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה - אז יכיר את תוכן חייו" (אדר היקר למרן הרב זצ"ל עמ' כא')
[ויושם לב לשימוש במושגים יעקב וישראל בדבריו הק', ע"פ דברי הספורנו הידועים]
[ליצירה]
"עת כי יתקפו היאוש, ויאמר יעקב: אולי זהו גורלו - ללכת על גחון, ללחך עפר? ישא ישראל עינו, אל הזקנים שבדור, אל יחידי הסגולה, אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם ורוממות שאיפותיהם, מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה - אז יכיר את תוכן חייו" (אדר היקר למרן הרב זצ"ל עמ' כא')
[ויושם לב לשימוש במושגים יעקב וישראל בדבריו הק', ע"פ דברי הספורנו הידועים]
[ליצירה]
אני ממש מבינה את ההרגשה.
לפעמים אנחנו בטוחים שיש מסביבנו חברים טובים, שנישאר בקשר לנצח, ואחרי רגע, נדמה כאילו ה"מצח" חלף... ופתאום נראה כאילו כלל לא היינו מעורים בחברה הזו, שחלפה.
היטבת לתאר את התחושה.
יהיה טוב! :)
[ליצירה]
אז ככה:
קודם כל ממש שיר נחמד. הנושא אמנם קצת נדוש, אבל זה בהחלט כתוב יפה.
הסוף ממש מרגיז, למה הפסקת לשמור על חריזה? זה צורם.
עוד משהו שקצת הציק זה המרווח הגדול מדי (לטעמי) בין השורות.
תגובות