[ליצירה]
*
קוראת. קוראת שוב. מנסה לגבב מילות תגובה. מוחקת. עוברת לדברים אחרים. עוברות כמה שעות. נכנסת. קוראת. הופכת נוירוטית קנאית ובה בעת מתמלאת רוך. אל תשאל איך. סוגרת את החלון. בורחת לעיסוקים אחרים. חוזרת שוב. עכשיו. 4 לפנות בוקר לא נרדמת. ויודעת. שביום שאצליח לכתוב מהמקום הברור הזה, שרק אמת צרופה בו-אמות.
בטוחה שהשנה החדשה תאיר לך פניה.
[ליצירה]
מממ...
ילד, לענ"ד בכלל לא מדובר ב"זמן חופשי" לעצמך. יש תמיד אנשים שזקוקים ליותר מרחב או פחות, וכל זמן שמתאמים בין המרחב הנדרש לקירבה הנדרשת לכל אחד- זה עובד טוב. רק שבנקודות מסויימות זה לא שאתה צריך חופש לעצמך, אלא יותר חופש ממנה, מהילדים, ואז זה לא נגמר כי תמיד חוזרים ל"מסגרת" ומיד רוצים שוב לברוח ממנה..
[ליצירה]
בהתחלה חשבתי, וואי הצדק עמך..הב לי רסיס מרסיסייך...ואז...חשיבה מעמיקה יותר הביאה אותי להסיק שבאדישות הקהה יש צד מבורך מאוד גם כשמדובר בך עצמך ולא רק בדמויות הטלויזיה שנהרגות השכם והערב.. והזעקה חייבת לבוא בזמנים קצובים ולתקופות קצובות, כי אם לא, עוד בחיינו ניקרא מתים ..
ואגב, לא בטוחה שכל אחד יזעק אם יוודע לו שהוא ימות בפיגוע...יש בזה גם צדדים אחרים
[ליצירה]
מביט הפתעתני...
ממתי אנחנו אחראים לחזרה בתשובה של ההמונים פה? אני מצדיעה לאומץ שלו, כחלק מתהליך זיהוי הריקנות והכאב שמוליך אנשים לצ'וטט ככה. אם יכולה לבוא גאולה כלשהיא מהמקום העצוב הזה, זה דווקא ע"י החשיפה לרבים ותחושת הצער ההלם או הכאב שזה גורם לאחרים לפעמים יכולה לתת פרופורציה נכונה, כי כשנמצאים בתוך מקום קשה ורחוק (בעולם הוירטואלי או מחוצה לו) מאבדים אותה ..
אני מעריכה את האומץ לפרסם את זה דווקא כאן, כי בכל מקום אחר זה היה מתקבל בהנהון סלחני מקסימום ופה, דווקא פה, זה מקבל את ההד הנכון לענ"ד
וליבי איתך בן.
אני אמנם לא יודעת אם אני נמצאת בדיוק באותם מקומות, אבל כמו שכתבתי ב"קירבה-הגירסה המלאה" לעולם הוירטואלי יש יכולת ללחוץ לנו על הרבה כפתורים בעיתיים...
תגובות