כמו בילדותי, כך גם היום, כשמזיזים ארון, ומנקים את כל הטינופת שנדבקה שם לרצפה, תמיד יש לי תקווה בלב, שנמצא שם אוצר, משהו שהרבה זמן חיפשנו, או ששוה משהו.
[ליצירה]
על דמעות ואלוהים
אתך אני בדמעותיך
כאחת שראתה תינוק קטן ויפהפה מוטל ללא רוח חיים ושאלה את אותן שאלות
אני חושבת שבמצבים כאלה לא הרציונאל צריך לשלוט בשאלותיו ובתשובותיו, המספקות או הלא מספקות,
אלא פשוט הרגש, שהוא בזמנים אלו חזק מכל, צריך פשוט לבוא לידי ביטוי מלא כמו שהוא.
דמעות, בכי, לא לנסות להסביר, לא לחפש הסברים, לא לנסות להצדיק, ובטח שלא לחפש בספרים איך אני אמור להרגיש או להתמודד עם זה.
פשוט להיות.
להרגיש.
אני מאמינה שהנשמה (המקום ממנו חווים רגשות) מובילה לכיוון הנכון, אף שאנשים דתיים לפעמים פוחדים להרגיש באמת. צריכים תעודת הכשר גם לרגשות.
אם אתה מאמין שנשמתך היא חלק אלוה ממעל, אתה יכול לסמוך עליה, שהרגשות שהיא מוציאה החוצה לא בהכרח יובילו אותך למרוד.
בהצלחה בכל תהפוכותיך
ושתהיה שלם תמיד עם נשמתך.
[ליצירה]
נוגע
ומה יש לומר?
אולי ההוא חמד לו לצון
ואולי באמת רצה לומר לנו
שיש להזהר ממרירות.
לפי המרירים שראיתי מסביבי,
שלא ניפול לשם.
חזקה האזהרה הזאת.
[ליצירה]
נפלא - גדול - מתוק ביותר
כמעט החטפתי לאלה הזאת עד שהגיע להפי אנד
ולא מתוך פולניותי הלא קיימת
אלא מתוך התחושה שהנערה רק משחקת את ה"אלה" הגדולה והאסרטיבית, ובעצם אפילו לא לוקחת אחריות על תוצאות החלטותיה.
רק טוב
[ליצירה]
עוף יקר, הסנגוריה שלך לא במקומה
לשאלתך איפה הצד השני? הצד השני הוא אותו ערבי שחי גם הוא אולי על איזה גבעה, גם אם לא היו לו ממש נעורים מלבבים.
הינה ערבי ב9 בערב, כשחוזר עם משאית הזבל שלו בתלפיות לכיוון בית לחם או משהו דומה, לא חושבת שמישהו רצה לקרוא למאבטח וכ'. זה היה פשוט הנה ערבי מסוג הריקוד שנרקד שם אחר כך, שבמהלכו הניפו הרוקדים סכינים אל על (בשיר בר יוחאי) ואיש לא מחה.
לא דמגוגיה, רק הרהורים רבים שנולדו לי שם.
תגובות