[ליצירה]
המשותף למלים שהמגיבה הנכבדה העירה עליהם שלא ניקדתי, הוא הימצאות סימן הניקוד צירי.
בוודאי יתפלאו הקוראים, שהרי כן ניקדתי!
ידוע שרבים מן המחשבים מפספסים משום מה את הסימן הזה.
אני מרשה לעצמי להניח שזו הסיבה לתלונותיה.
לגבי "בחלוני" - אני נשען על צורה קדומה.
"עכשו" - זה הכתיב המנוקד התקני.
כמו שהחודש הקרוב הוא "כסלו" מנוקד ו"כסליו" ללא ניקוד. עניין של ו' עיצורית בסוף תבה.
[ליצירה]
מסובך, מבלבל, מאתגר.
קשה לי עם הניגוד שבין המלים הגבוהות שבשני הבתים הראשונים לעומת הלשון הסלנגית שבבית האחרון (לא, לא פספסתי את הכפלשון).
ובכלל קשה לי עם החלפת המלה "שפחה" ב"אמה" (וכפי שציינתי, אני מודע לדו משמעות), כאשר בתנ"ך שתי אלו כל כך שונות זו מרעותה - הראשונה קניין עולם (כנענית) חסרת אישיות, והשנייה ילדה משרתת, שעם היבגרה משודרגת לאשה או משתחררת. ממש טיפוסים שונים.
ומשתי הסיבות הללו השיר ממש נקרע בעיניי לשניים - בין שני הבתים הראשונים לבית החותם.
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
ברוך ה', הקטַנּוּ את האותיו ואני מזמין את כל מי שנרתע מזה קודם, שיבוא ויקרא.
ממש יצירה יפה.
עושה אסוציאציה של מוטיב הנעליים ב"פורסט גאמפ".
Mama always says' that life is like a piece of chocolate; you never know what you get.
האמת, לא קשור, סתם נסחפתי.
ולזר:
העובדה ש"הלך ידידך הבין" רק מחזקת את דעתי שאין להודעה הזו מקום בראשי. כי אני (שגם מת להיות ידיד שלך) לא הבנתי. אגב, יש לי יסוד סביר להניח שהלך ידידך לא הבין.
תגובות