הסיגריה ההיא שלא עישנתי
זה שני ירחים
חורכת את אצבעותי,
את שפתי,
את נשמתי.
מזכירה לי
מי רציתי להיות
ומי אני עתה
שריד מפוחם, מעלה עשן,
של רצונות גדולים,
של מאווים.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אבל זה בדיוק הרעיון. כלומר, ההנחה היא שמה שמעניין אותך ושעומד נגד עינייך זו בת גילך, אהובתך , או ווטאבר. לכן מבקשים שלרגע קטנטן אחד תשים אותה בצד ותעלה את ירושלים על ראש שמחתך. אז אם אתה כותב שבאותו רגע, אתה בעצם לא תעלה את ירושלים על ראש שמחתך - אזי, מה הועילו חכמים בתקנתם?! [ליצירה]
- [ליצירה] לי דוקא היה זקן אחר לפני שבע שמונה שנים, היה זקן מאוד נחמד מסתובב בתחנה המרכזית (הישנה, זו שעל חורבותיה הקימו את החדשה). הוא היה חרדי על פי מראהו, אבל מהחרדים הישנים, הידידותיים. כל יום, בדרכי לקו 480 (כשעוד היה אוטובוס של 2 קומות, והייתי ממהרת לתפוס את המקום למעלה מקדימה, או, בלית ברירה, אם כבר נתפס, מקום ליד השולחן למטה, עליו יכולתי להניח ראש ולשקוע בשינה ערבה), הייתי נותנת לו חמישה שקלים, ולפני החגים הייתי נותנת לו חמשה-עשר, או עשרים. הוא כבר הכיר אותי בשמי, והיה עושה לי מי שברך קבוע, כל בוקר. וכשלא הייתי מגיעה יום אחד, הוא היה מברר אם חליתי, או חלילה משהו אחר קרה לי. ואז יומחד, הוא פשוט נעלם. ואחד הנהגים סיפר לי שהוא חלה ואושפז בבית החולים "ביקור חולים". והבטחתי לעצמי שאני אסע לבקר, ושהוא בוודאי ישמח מאוד. וכמובן ששכחתי, ולא נסעתי. ואחרי איזה זמן סיפרו לי שהוא נפטר. ומאז, קשה לי להיקשר נפשית לזקנים של התחנה המרכזית. למרות שיש בה, בזקנה של הזיי געזונט, איזה ניחוח מוכר של חברות ישנה.. [ליצירה]
- [ליצירה] "הוא" הגורל? "הוא" אלוהים? מי הוא זה ואיזה "הוא"? מעבר לכך, מאוד אוהבת את מה שכתבת. תמשיך לראות גוונים (אבל למה אדום, למה?) אבל אל תתיאש אם תיכנע לפעמים ותראה רק אפור. לפעמים אפור זה סוג של הדחקה ושל שכחה מבורכת. צריך להיזהר רק לא לשקוע בזה עמוק מדי. [ליצירה]
- [ליצירה] רעיון יפה.. הייתי מלטשת מעט. [ליצירה]
- [ליצירה] ובאמת הראשון יותר טוב. למה שינית? [ליצירה]
- [ליצירה] כזה שיר מוצלח שאני נשמעת נורא קטנונית, אני יודעת, אבל אומרים "כש". כשעברנו לגור ביחד. לא "ש". קטנונית אני, סליחה. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי ביותר! גלות פנימית וחיצונית, חומר ורוח, כמה שאני אוהבת לטייל בחו"ל אני תמיד חושבת את המחשבות האלה. גויים ויהודים, נפש מול נשמה, והכי - נשמה יתרה. והקדושה שבישראל בערב שבת לעומת החול שמחוץ לישראל. מזכיר לי שיר שכתבתי בערב ראש השנה האחרון. [ליצירה]
- [ליצירה] יש ימים שהייתי יכולה להישבע שעלי כתבת [ליצירה]
- [ליצירה] אז את מודה לו על הקשיים, בבחינת מברכת על הרעה כשם שאת מברכת על הטובה? מה אומר ומה אגיד? אשרייך! [ליצירה]
- [ליצירה] אאוצ'. לא נעים.. אבל כתוב יפה. יפה מאוד אפילו. למרות שאולי אני היחידה שחושבת ככה, אבל דוקא הסתיו והחורף גורמים ללב להתחמם.. או שזה ככה רק אצלי? [ליצירה]
תגובות