היא כותבת בקווים ונקודות, כמו אגלי טל של קורי עכביש על הדשא, שכל העולם נמצא בהם. היא כותבת בגרגרי חול שנשרטים עם הרוח, ובטיפות-טיפות-טיפות - ואני יכולה רק לפעור עיניים בצמאון, ולשתוק.
ולשתוק.
מתגעגעת...
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
מי היא זאת?
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
סיווגת את זה כסיפורת, אבל מה שיש כאן זה אוסף של חוויות שלא הצלחתי למצוא קשר ביניהן מלבד העובדה שכולם אגואיסטים. הסיום הוא לא סיום - בסדר, נגמר עוד אירוע. אז?
וזו, למעשה, התחושה שהיתה לי לכל אורך הטקסט. אין כאן עלילה רציפה, אין כאן מהלך מחשבתי - ונשארתי עם תחושה חזקה של נו, טוב. ו?
[ליצירה]
מצא חן בעיני מאוד. יופי של רעיון, הזדהיתי ;-)
הבית הראשון נהדר - מתומצת וחזק; אני חושבת שיש מקום לצמצם בהמשך, כי את יודעת לרכז את העוצמה בכמה שורות, ואני חושבת שיכול לצאת מזה משהו מאוד יפה.
תגובות