היא כותבת בקווים ונקודות, כמו אגלי טל של קורי עכביש על הדשא, שכל העולם נמצא בהם. היא כותבת בגרגרי חול שנשרטים עם הרוח, ובטיפות-טיפות-טיפות - ואני יכולה רק לפעור עיניים בצמאון, ולשתוק.
ולשתוק.
מתגעגעת...
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
מי היא זאת?
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
את לא צריכה להתרגז, ומצד שני - אפשר למתן בניסוח.
אבל, כמה תהיות - ובאמת שאני לא באה להתקיף, פשוט זה נראה לי מספיק חשוב שנדבר על זה.
כשאת מגיעה לבית פרטי של מישהו, את דופקת בדלת ונכנסת. אפילו אם את לא יודעת מי הבעלים או מה מנהגיו - את נזהרת בדברייך בהתחלה. את מסתכלת מסביב ומנסה לקבוע מי האדם וכיצד הוא חי; את רואה מה חשוב לו, מה מעניין אותו, על מה אפשר לדבר אתו ועל מה לא.
צורה, עבורי, היא לא סתם עוד במה לפרסום - היא בית. כותבים חדשים יש תמיד, ויהיו תמיד. זה כך, ועמדת האתר בנוגע לחופש היצירה נהירה וברורה לי. אני לא מבקשת לכפות עלייך את דעותיי, לפגוע בך או לנסות לעשות ממך משהו שאת לא.
אבל קומם אותי הסעיף הראשון בתשובה שלך. לא ידעת? איך זה?
לא הסתכלת על הקירות מסביב? לא שמעת על איזו תחנה מכוון הרדיו? לא ראית מי גר בבית, איך הוא מתלבש, מה הדרכים בהן הוא מתנסח? וחשוב מכל, בעיני: לא ראית את השלט שעל הדלת? המוטו של צורה הוא "להגדיל צורה ולהאדירה." לא את עצמנו, לא על מנת לפרסם.
אני לא מבקשת ממך להסכים עם דעותיהם של האנשים שכאן; אני גם לא חושבת שתצטרכי לארוז את החפצים ולעזוב, מה פתאום? מספיק גוונים יש כאן.
אבל להתחשב בנמצאים מותר וכדאי, כדי שיהיה נעים לכולנו.
וברוכה הבאה.
[ליצירה]
כשסיימתי לקרוא וירדתי למטה כדי לראות את התגובות, עלתה בי מיד הכותרת "איך לעזאזל אף אחד לא הגיב לזה?"
אני יודעת איך אף אחד לא הגיב לזה. ואחרי ההקדמה הקטנונית הזאת -
קודם כל, כל כך כיף לקרוא משהו שלך שוב. חיכיתי לזה.
היו לי תהיות בקשר לסוף ["מי זאת הילדה, לעזאזל" לדוגמה] אבל זה נפלא וכתוב כל כך טוב שלא אכפת לי. הרמיזות לאליס ובכלל - - -
טוב, נו, זה ברור.
אהבתי.
תגובות