רוצה למצוא נתיב
למילים הגבוהות יותר
לחזיונות מוארים, רוטטים
לפלס את דרכי
אל שערי דמעות -
שכך מובטחני -
לעולם
אינם ננעלים
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] צילום מאוד יפה! לבן על לבן - למה לקלקל? [ליצירה]
- [ליצירה] הרגשתי ככה פעם, כשהייתי מסוגלת לכתוב רק באנגלית. קיוט! [ליצירה]
- [ליצירה] דימוי מעניין, אבל לדעתי אולי קצת יהיר (במיוחד ה"לשאת את כתרי בגאוה/ להרגיש גדולה ותפארת (ונצח)" (ומה עםהוד יסוד ומלכות?) אבל בסה"כ מענין ועשוי טוב [ליצירה]
- [ליצירה] פחחח! אתה לא רציני!... [ליצירה]
- [ליצירה] זאת אישה מוכה? [ליצירה]
- [ליצירה] את חמודה [ליצירה]
- [ליצירה] וואו וואו! והעימוד ממש ממחיש את הפחד, וגם המקפים, כמו זעקות חנוקות שנבלעו. אני ממש יכולה להרגיש את החוויה. את האימה ואת ההתרוצצות הנפשית האינסופית כשאין שום מקום שטוב להיות בו ושום מפלט אמיתי מהתהום.(כמו שרומזת גם הכותרת. השקיעה, האסיות, תחושת האין מוצא. והשאלה בסוף - "איך אעלה אל אבי/ ואין בנפשי מתום?" וואו. זה ממש חזק. (תודה על ההמלצה.) [ליצירה]
- [ליצירה] באמת, כתוב בספר התניא: "ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו, כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ב סוף פרק ד." זה עולם הקליפות והסטרא אחרא, עולם שמצד עצמו מעלים על הקדושה - על הטוב האלוקי. ואני חושבת שהחוויה הקשה שתוארה כאן כחווית הקיום האנושי, העלוב המוגבל והמקולל במוות ובמודעות לו - היא בסה"כ מאוד אמיתית. אבל בכלופן, אני לא הייתי נותנת יותר מדי צל"שים לשיר: זה קל מדי לכתוב שירים שמתריסים ומביעים מחאה וכעס. אירוניה מרה זה דבר אופנתי. במיוחד כשהיא מופנה נגד אלוקים, ולא מסתכנים בלהרגיז אף אחד. [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה "כשהיו האבות מעלים נערה מתנה לאדון על ההר ---" וגם בסיפור הקודם, על הבעל [ליצירה]
- [ליצירה] שאלה מה קרה, כבר אין המשך לחיים? כבר אין לגוף במה להאחז, רק בשברירים של נוסטלגיה? [ליצירה]
תגובות