אהבתי מאוד את החלוקה בין "שמעתי" ל"אמרו לי", ואני מסכימה עם אלדר- צריך לחזור להקשיב באיברים הנכונים. במקומות הטובים. והם קיימים.
ויתקיימו גם בך.
(כי אם זה לגדול, אז גם אני לא רוצה).
[ליצירה]
אהבתי מאוד את החלוקה בין "שמעתי" ל"אמרו לי", ואני מסכימה עם אלדר- צריך לחזור להקשיב באיברים הנכונים. במקומות הטובים. והם קיימים.
ויתקיימו גם בך.
(כי אם זה לגדול, אז גם אני לא רוצה).
[ליצירה]
לא ראיתי עד כה,
יפה מאוד.
יש לי הרגשה שאת ההשראה שלך את שואבת מכותב\כותבת מסוים, זה נכון?
כי כאילו יש לך סגנון כזה מוכן מאיפשהו, את רק צריכה להביא אותו לידי ביטוי.
[ליצירה]
קודם כל,
אהבתי את המילים שלך, אהבתי את איך שאמרת, בצורה פשוטה כל כך, שאין להם עיניים, רק מצח. זו המציאות, זה ככה.
ויש בזה משהו כל כך אמיתי, כל כך אותנטי. כי זה באמת ככה, ככה אנחנו מרגישים.
אבל (ואולי לזה התכוון ילד) הסיכוי היחיד שלנו לחיות טוב במדינה הזו, לחיות באמת, זה לחפש את העיניים הקטנטנות והחלשלושות שלהם, שמסתתרות מאחורי המצח החזק והברור הזה, ולנסות להסתכל לתוכן.
כן, אני יודע שזה נאיבי, אבל באמת שאין ברירה.
אחרת, זו מלחמה קשה מאוד שרק מתחילה, ומי יודע איך, מתי ואם בכלל, היא תיגמר.
[ליצירה]
זה יפה.
אבל הרבה יותר מזה זה אמיתי.
ואין לי מושג באמת מאיפה יונתן שבסיפור לקח את הכוח,
אבל אני יודע שאם הוא ימשיך לברוח, יהיו לו צלקות לכל
החיים, שיחייבו אותו או להמשיך לברוח כל חייו, או להתמודד ממקום שהבריחה הרבה יותר טבועה בנפשו.
אם אני מעביר את זה לרובד של מציאות,
בפני יונתן עומדת דרך ארוכה, שלא ברור מה יקרה בה.
בחיים לפחות, זה לא שפתאום איזה מישהו כזה עושה פעולה חד פעמית ופורץ את כל החומות. זו עבודה של שנים.
תגובות