[ליצירה]
לדעתי דווקא הקומפוזציה מעבירה את המשמעות של אומנות לעם- מצד אחד זה מדהים למצוא תמונה בגודל כזה על קיר של באסטה, מצד שני- זה המקום שהיא מקבלת, מאחורי האבטיחים, כשהשקיות מקבלות יותר תשומת לב מהקונים. כך שכל הטענות של אודיה, הן בכוונה מבחינתי.
(מה שלא מצויין זה שהתמונה צולמה בשוק מחנה יהודה, והפוטרט למי שלא זיהה, הוא של בגין. אני חושבת שהפרטים הנ"ל מוסיפים עוד רובד לשם שבחרתי).
ולגבי השחור לבן- יש לי את התמונה הזאת בהמון ווריאציות. בכל פעם שאני בשוק אני מצלמת את הדוכן הזה, ואת זאת אני הכי אוהבת. בלי כל העומס הצבעוני. אז די עם זה.
[ליצירה]
לקצת אחרת
אנחנו השתמשנו בבית עד לפני משהו כמו שלש שנים, כשממש כל אחד קנה פלאפון והתחלנו לפתח שרירים מיותרים באצבעות...(שני המכשירים עדיין ברשותנו, לכל המרבה במחיר).
[ליצירה]
תמונה זו צולמה במיקצועיות רבה, כיצירה היא פשוט מושלמת. כל זה מפני שניתן לראות בה רבות ומכל הזויות. האיש יכל להיות בעל המקום כמו כן עלוב ללא
אפשרות לקבל ארוחה בביתו.
מאושר ואומלל, אולם אין אפשרות לקחת מימנו, את
טוב ליבו הקורן מפניו, ואושרו בכך שמישהו החליט
לצלם אותו.
יצירה נפלאה ועדיין לא נגעתי בקצה המזלג במה שניתן
לראות בה...
תודה לך ערוגה:
חיים
[ליצירה]
לא עדיף היה למקד את חור המנעול- הנמצא במרכז-והעין מבחינה בו ראשונה?
החלודה, השחור-לבן והבחירה בפריט בודד מותירים רושם עוצמתי בהחלט.
(וגם לי לא ממש ברורה משמעות הכותרת..התאירי את עינינו?)
[ליצירה]
אני חושבת שכשמיתרים כותבת על ההתייחסות לנשים, ה"הגזמנו קצת" יוצר נימה ביקורתית, שאני הרבה יותר אוהבת מהפראפזה של אודיה, שנשמעת יותר טיפשעשרה.
מיתרים, שמחה שמצאת זמן עבורנו.
:)
[ליצירה]
*.
מממ, על דברים כאלה שותקים. כמו ששתקתי כשסיימתי לקרוא. גם בפעם השלישית. וסביר להניח שאני אקרא שוב ושוב, ובכל קריאה אגלה משהו חדש. כמה שנכתב בגלוי, כמה שהוטמן בנסתר, וכמה יש בין ובשניהם.
ערוגה.
[ליצירה]
שרה בערוגה מציעה לפון דה לה מרד להפסיק לכתוב מסרים אישיים מעל גבי האתר, ובכלל, לשוכני האתר הבטוחים בעצמם מספיק לא להגיב לאוסף המילים והשורות המקוטלג כיצירה.
[ליצירה]
אאוץ'
מתוך נשמת האומה בכללה בטהרתה הנשגבה והמאוחדת באור האורות של האמת עליי לומר, לא כי יש בי כוח לכתוב אלא בגלל שאין בי כוח לדום שזה אאוץ' . אבל נו, טוף, מי שיש לו נשמה של יוצר וכו'...
[ליצירה]
אז חבל שיוצרים ממשיכים לשלוח יצירות כשהם רואים שנוצר עומס על המערכת. בעיניי זה שורש הבעיה, ולא זה שפעם ב... גם מנחם וגם אני מתפנים לחיים שמחוץ למסך. מכיוון וזה לא קורה הרבה, ואישור יצירות זה הרבה יותר מאשר עניין טכני, זה המצב כרגע.
ערוגה, לוואי בחוף השנהב.
[ליצירה]
במקרה שלא שמת לב,
מר שמואל ירושלמי, הסוציאליזם פשט את הרגל. הקופה הציבורית מסתמכת על המגזר היצרני, והמגזר הזה קטן מידי לשאת עליו את כל נטל החברה הישראלית.
זה מאוד מגניב ומאוד פופולרי להיות בצד של העשוקים והנגזלים, אבל אם תואיל בטובך להסביר לי- ממה הם נעשקים? ממה הם נגזלים?
אז כמו שאומר רמי קלנשטיין- "מתי תתפסי שהחיים זה לא קיבוץ" זה פשוט לאעובד ככה. אי אפשר לחלק את העוגה בצורה שווה כשלא כולם תורמים לה בצורה שווה.
ואשמח תגובה עניינית.