[ליצירה]
אוקי, עכשיו ביתר פירוט:
אל ראש צוקים ניכר מבט, - לדעתי המילה "נישא" מתאימה יותר מ"ניכר".
צלול כמעיין.
בערב זך, כדמות מלאך,
שכן בצל ענן.
ירד כוכב, אפוף כעב,-צ"ל "אפוף בעב" - הלא כן?
עטף מאור ליבי,
טרם סתיו, בנחל כזב,-"נחל כזב" - משחק יפה. ואהבתי גם את החריזה הפנימית של השורה, שמוסיפה המון.
עוד בכי, תמרורים.
לעת זריחה, על שביל בריחה,
אלחש סודות הלב,
אזיל דמעה, אקשיב כמעה,-צ"ל "קמעה".
ללב אבוד, כואב. - בגדול - חריזה של "לב" עם "כואב" היא כבר משומשת עד לזרא.
זה שיר אווירה יפה. אם אתה רוצה לבטא רגש - אז עדיף היה לפתח את השיר הזה, לתת יותר מקום לאישי שלך.
:-)
[ליצירה]
תוסיף לזה את זה שכלבים, נמרים ונחשים לא כותבים שירה בעברית מרוצצת (כתבתי בכוונה מרוצצת.לידיעתך - הביטוי הנכון הוא - רצוצה), וגם לא נאלצים לסבול אותה.. הו, כמה נהדרים חיי הכלב!!
[ליצירה]
מעניין. קצת יותר מדי טראגי מכדי לעורר אמון, ובעיקר - הסיום קטוע באמצע? או שמא זה סיפור בהמשכים? (גם אפ כן, ראוי לשייף מעט, שהסוף לא יהיה כל כך פתאומי וחד.)
[ליצירה]
לדעתי יש כאן יותר משיר ילדים.
הסוף מצוין.
ההתחלה קצת... יותר מדי. אפשר לקצץ בקלות כמה שורות. (סודה של השירה, בעיני, הוא התמציתיות.)
ואת הכותרת ראוי להחליף בשם מתאים יותר. ואם אפשר, כזה שנותן זוית אחרת לשיר.
[ליצירה]
מצטערת, יוחאי צודק.
לחידושים לשוניים יש עניין כאשר יש להם ערך מוסף עבור השיר, ורק אז הם לגיטימיים. ניתן למצוא זאת בשירים רבים. "לנצח אנגנך", אגב, לא יכול להיחשב בשום אופן כדוגמה לחידוש לשוני בשירה, אלא מוגדר כמטאפורה: המשורר מדמה את אהובתו למנגינה.
לעומת זאת, לשורה "אינני משורר אני" אינני מצליחה למצוא סיבה לירית, וזה נראה לא יותר מטעות לשונית.
תגובות