את פוכרת ידייך
יחד הן יוצרות
בריכה.
אני מביט בהן
בפכירה יש מים:
הולכים ומתרוקנים
זליגה כלפי מטה
בפכפוך ובטפטוף
לריק
אני לעצמי אומר:
עמי תקווה כנה
כי האהבה שבך
לא תיטוף לריק
לא תיזל ותאזל
תיטוף היא לתוך
הלב הפועם
וממנו
אליי
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
---
את החורבן האישי שלו הוא כבר עבר.
הרי ידוע כמה קשה לאדם בימינו אלו לעבור תהליך ממושך של היכרות והתחברות עם אהבה שתובילו תחת החופה.
ממש כפי שאומר המשפט:
"קשה שידוכו של אדם כקריעת ים סוף"
והנה לאחר שקרע את הים הסוער בסיעורי האהבה, נפל הוא לתוך ים סוער של צער שלאחריו מצפה עוד ים שעליו לקרוע
יפה היה שירך שהעלה בי רעיון לשיר חדש :-)
[ליצירה]
שוב ושוב אחפש לי את שביל הזהב
בין "לדעת הכּל, כּאן ועכשיו"
לבין "לא לחטֵט, לא להגזים"
הלוואי וזה יהיה השביל, שזו תהיה הדרך.
אמיתי, נכון ומעלה סוגיה מהחיים
[ליצירה]
תודה לישי על התגובה ועל הניתוח !!
הבנת השיר, כוונתי -בעיקרון כך:
הים אוצר בתוכו חכמה רבה, ויש לנו ללמוד ממנו -בני האדם, חכמה עמוקה, זאת מפני שהוא נוצר לפנינו,ביום הראשון ואחר כך ביום השני
חן חן :-)
תגובות