ובשובי מן האוויר
המהביל של השפלה
אשא עיני אל ההרים
הסובבים אותי סביב,
ואחבק חיבוק חזק
את הקרירות המצילה.
לכל איש יש הר
שהוא נושא על גבו-
שנתן לו שלווה
ולקח את ליבו.
למעשה זה הוגדר כ"קורס"- מקצועיים אנחנו...
ילד- אני לא אמרתי שאתה מגעיל... זה רק אתה אומר (אונה לך ואונה לך) ולגבי המסרישי- הלינק לא נלחץ לי - רוצה פרטים מדוייקים אם אפשר.
סמינר ברמות שפירא?..
לא.. יש לי רק עוד חברה אחת (חוץ ממני) שהולכת לשרת במדרשה, והיא תהיה עוד שבועיים בסמינריון בעפרה...
אני הייתי בנתניה והיה מעולה.
---
רמות שפירא זה לא המקום ההוא שעושים בו את הסמינריוני אישות ומשפחה? ^-^
---
סמינריון, סמינריון, לא "סמינר"- זה עושה לי אסוציאציות של בית יעקב...
(^:
סליחה, אבל זאת באמת קצת חוצפה... (:
זה השיר שלי...
ומבחינתי - *כך* הוא צריך להסתיים.
ואלה שורות משמעותיות בשבילי...
[חוצמזה שאם אני אשתמש במילה "נבו" בשיר שלי, אני ארגיש כמו רחל המשוררת. לא שיש רע בלהרגיש כמוה, אבל אני לא כמוה...]
יצירה נאה ודיון חביב ואני גם חושבת שזה גובל בעזות מצח, ילד: יש לך שירים יפים משל עצמך למה אתה מנסה להשתלט על שירים יפים משל אחרים? ממממ?...
צחוקיה כאן.
וואללה התגעגעתי.
אה, ומתקרבת, היו לך חברות בסמינר בנות מדרשות ברמות שפירא? ידוע לך על זה משהו?
ממ..
כמו שמישי אמרה, הסיום הוא מעין פראפרזה על השיר המפורסם של זלדה..
אז ההר נותן שלווה.
אבל באיזשהו מקום, לפחות אצלי, הוא גם לוקח את הלב- כמו שאהבה לוקחת אותו. לא לוקח לעצמו, אלא.. גורם לך 'להתאהב' בו ולהרגיש אליו כזאת שייכות, שקשה לך בלעדיו..
[טוב, אבל אולי זה רק אני וההר שלי.. (:]
ב"ה
בלי להסתכל אפילו על זה שזה חוצפה מצד ילד, הסוף של מתקרבת פשוט יותר מתאים, אין מה לאמור. אם לוקחים את הסוף של ילד זה הורס את כל האפקט זלדה. לא תעשה כלאיים בין זלדה לרחל! חוצמיזה שגם מבחינה פנימית יותר אהבתי את הסוף של מתקרבת. של ילד גם לא נשמע לי מתאים, וגם פחות קוסם לי במשמעויות הטמונות בו.
וגם חצוף, שלא לדבר על זה בכלל.
[ליצירה]
טוב אז לא סמינר
למעשה זה הוגדר כ"קורס"- מקצועיים אנחנו...
ילד- אני לא אמרתי שאתה מגעיל... זה רק אתה אומר (אונה לך ואונה לך) ולגבי המסרישי- הלינק לא נלחץ לי - רוצה פרטים מדוייקים אם אפשר.
[ליצירה]
...
סמינר ברמות שפירא?..
לא.. יש לי רק עוד חברה אחת (חוץ ממני) שהולכת לשרת במדרשה, והיא תהיה עוד שבועיים בסמינריון בעפרה...
אני הייתי בנתניה והיה מעולה.
---
רמות שפירא זה לא המקום ההוא שעושים בו את הסמינריוני אישות ומשפחה? ^-^
---
סמינריון, סמינריון, לא "סמינר"- זה עושה לי אסוציאציות של בית יעקב...
(^:
[ליצירה]
...
סליחה, אבל זאת באמת קצת חוצפה... (:
זה השיר שלי...
ומבחינתי - *כך* הוא צריך להסתיים.
ואלה שורות משמעותיות בשבילי...
[חוצמזה שאם אני אשתמש במילה "נבו" בשיר שלי, אני ארגיש כמו רחל המשוררת. לא שיש רע בלהרגיש כמוה, אבל אני לא כמוה...]
[ליצירה]
=)
יצירה נאה ודיון חביב ואני גם חושבת שזה גובל בעזות מצח, ילד: יש לך שירים יפים משל עצמך למה אתה מנסה להשתלט על שירים יפים משל אחרים? ממממ?...
צחוקיה כאן.
וואללה התגעגעתי.
אה, ומתקרבת, היו לך חברות בסמינר בנות מדרשות ברמות שפירא? ידוע לך על זה משהו?
[ליצירה]
...
יש לה כמה וכמה "צרים", אבל אני כיוונתי לשיר הנ"ל:
---
תלולית החול שמש רוותה
על תלולית החול- אני ואתה
ובלב-
אושר שליו.
חצאי צבעים, חצאי קולות
לא צריך לשאול, לא צריך לענות
הבט, הקשב.
העבר ידך על חלקת שערי.
בלב-
אושר שליו.
צרי.
[ליצירה]
...
ממ..
אני לא רואה את זה כך.
קודם כל, אף אחד לא שולל את הרעיון של "תפילה מחוץ למסגרת"- בנוסף לתפילה הרגילה.
להתבודד, לדבר עם הקב"ה, לצאת לשוח בשדה... אלה מושגים שדיברו עליהם כבר לפני הרבה שנים.. וגם ריקודים בתפילה זה לא דבר שהרב קרליבך המציא.
וזה מצויין לדעתי.
אבל.. קודם כל, עניין התפילה ביחידות, תפילה אישית- זה טוב, אבל זה לא מספיק. ביהדות החשיבות של הקהילה, של היחד היא מאוד מאוד משמעותית, וגם אם נראה שלכאורה היה אולי הרבה יותר טוב להתפלל ביחידות, להתכוון ולהתרכז כמה שרוצים- צריך להתפלל במניין. והמניין מקבע. ואני לא חושבת שיש בזה רע. כן.. צריך לתת מסגרת לדברים, תפילה קבועה מתוך סידור, במניין, בבית כנסת. ככה זה החזיק מעמד אלפי שנים... ברגע שתפזר את זה לכל רוח (תרתי..) לא יישאר מזה כלום אחרי זמן מועט מאוד.
בחסידות מדברים על "אש שחורה" ועל "אש לבנה". האש הלבנה זו הרוח, הנשמה, הכיסופים, הרצון להתדבק בבורא... והאש השחורה זו המסגרת, המצוות, החוקים, ה"קיבעון" כביכול. ואי אפשר לזה בלי זה. התורה כתובה באותיות של אש שחורה, על גבי קף של אש לבנה. ובין האותיות השחורות, שממסגרות ונותנות את הכיוון המתאים, נשאר מספיק מקום לאש הלבנה להתפרש, ליצור, להתעלות.. צריך את שני היסודות האלה, בכל דבר וגם בתפילה. תפילה ללא כוונה לא שווה כמו שכוונה ללא תפילה לא שווה. ואתה יודע מה, לפי ההלכה דומני שתפילה ללא כוונה בכל זאת שווה יותר. כלומר, להתפלל צריך. בכל מקרה. כי האש הלבנה תמיד קיימת, גם אם היא נחלשת היא תישאר. אבל האש השחורה זה דבר שאסור לאבד אותו בשום אופן...
[ליצירה]
...
אני מבינה את מה שרן מנסה לומר,
אבל כיוון שאני רואה באומנות ובכתיבה בעיקר כלי לביטוי ולהבעת הרגשות, ולא רק כלי להעברת מסרים-- קשה לי עם הניסיון לכפות על עצמך לכתוב אופטימי גם אם אתה ממש לא מרגיש ככה.
מה שניסיתי לומר לרן הוא, שאני מעדיפה לדבר על "אני לא שוקע בעצבות" ולא על "אני לא כותב שירים עצובים". מי שמלמד את עצמו, גם במצבים הקשים, לא לשקוע בעצבות-- יראה טוב וחסד. וממילא גם לא יכתוב שירים מלאים בעצבות.
אבל מי שכן שוקע בעצב, וכופה על עצמו לכתוב אופטימי, זאת בעיה.
[ליצירה]
...
אחרי שסדום נהפכת יצחק נולד, אחרי זה תהיה גם העקידה, ו.. יודעת מה, אני לא אהרוס לך את הסוף.
אבל את יודעת מה, הוא טוב.
ובסוף יהיה ענן מעל האוהל ונר משבת לשבת וברכה בעיסה. ותהי לו לאישה ויאהבה.
--
ולגבי ההערה בסוף, אין הרבה מה לעשות עם זה, אנשים אוהבים לשפוט. אבל מניסיון שלי, מותר לנו להחליט שאנחנו לא עומדים למשפט הזה, ושאנשים יחשבו מה שבא להם.
--
שנה טובה שתהיה.
[ליצירה]
...
יו...
זה טוף.
אני יכולה לתאר לעצמי את התחושה...
---
אגב, האתר היום כבר ממש לא יכול להיחשב "קטן" (ואתה בהחלט יכול לטפוח לעצמך על השכם..).. לא שווה להעסיק עוד כמה אנשים שיתעסקו עם אישור היצירות?
[ליצירה]
[ליצירה]
...
היי, שיר, רק לגבי הסוף של התגובה שלך--
לדעתי זה פחות "אסור להתעלם מהאמת שיש בדרך הזאת", ויותר "צריך לנסות לברר איזו אמת חסרה אצלנו".
ונעם, תכתוב מכתב תגובה.
תגובות