ובשובי מן האוויר
המהביל של השפלה
אשא עיני אל ההרים
הסובבים אותי סביב,
ואחבק חיבוק חזק
את הקרירות המצילה.
לכל איש יש הר
שהוא נושא על גבו-
שנתן לו שלווה
ולקח את ליבו.
למעשה זה הוגדר כ"קורס"- מקצועיים אנחנו...
ילד- אני לא אמרתי שאתה מגעיל... זה רק אתה אומר (אונה לך ואונה לך) ולגבי המסרישי- הלינק לא נלחץ לי - רוצה פרטים מדוייקים אם אפשר.
סמינר ברמות שפירא?..
לא.. יש לי רק עוד חברה אחת (חוץ ממני) שהולכת לשרת במדרשה, והיא תהיה עוד שבועיים בסמינריון בעפרה...
אני הייתי בנתניה והיה מעולה.
---
רמות שפירא זה לא המקום ההוא שעושים בו את הסמינריוני אישות ומשפחה? ^-^
---
סמינריון, סמינריון, לא "סמינר"- זה עושה לי אסוציאציות של בית יעקב...
(^:
סליחה, אבל זאת באמת קצת חוצפה... (:
זה השיר שלי...
ומבחינתי - *כך* הוא צריך להסתיים.
ואלה שורות משמעותיות בשבילי...
[חוצמזה שאם אני אשתמש במילה "נבו" בשיר שלי, אני ארגיש כמו רחל המשוררת. לא שיש רע בלהרגיש כמוה, אבל אני לא כמוה...]
יצירה נאה ודיון חביב ואני גם חושבת שזה גובל בעזות מצח, ילד: יש לך שירים יפים משל עצמך למה אתה מנסה להשתלט על שירים יפים משל אחרים? ממממ?...
צחוקיה כאן.
וואללה התגעגעתי.
אה, ומתקרבת, היו לך חברות בסמינר בנות מדרשות ברמות שפירא? ידוע לך על זה משהו?
ממ..
כמו שמישי אמרה, הסיום הוא מעין פראפרזה על השיר המפורסם של זלדה..
אז ההר נותן שלווה.
אבל באיזשהו מקום, לפחות אצלי, הוא גם לוקח את הלב- כמו שאהבה לוקחת אותו. לא לוקח לעצמו, אלא.. גורם לך 'להתאהב' בו ולהרגיש אליו כזאת שייכות, שקשה לך בלעדיו..
[טוב, אבל אולי זה רק אני וההר שלי.. (:]
ב"ה
בלי להסתכל אפילו על זה שזה חוצפה מצד ילד, הסוף של מתקרבת פשוט יותר מתאים, אין מה לאמור. אם לוקחים את הסוף של ילד זה הורס את כל האפקט זלדה. לא תעשה כלאיים בין זלדה לרחל! חוצמיזה שגם מבחינה פנימית יותר אהבתי את הסוף של מתקרבת. של ילד גם לא נשמע לי מתאים, וגם פחות קוסם לי במשמעויות הטמונות בו.
וגם חצוף, שלא לדבר על זה בכלל.
[ליצירה]
טוב אז לא סמינר
למעשה זה הוגדר כ"קורס"- מקצועיים אנחנו...
ילד- אני לא אמרתי שאתה מגעיל... זה רק אתה אומר (אונה לך ואונה לך) ולגבי המסרישי- הלינק לא נלחץ לי - רוצה פרטים מדוייקים אם אפשר.
[ליצירה]
...
סמינר ברמות שפירא?..
לא.. יש לי רק עוד חברה אחת (חוץ ממני) שהולכת לשרת במדרשה, והיא תהיה עוד שבועיים בסמינריון בעפרה...
אני הייתי בנתניה והיה מעולה.
---
רמות שפירא זה לא המקום ההוא שעושים בו את הסמינריוני אישות ומשפחה? ^-^
---
סמינריון, סמינריון, לא "סמינר"- זה עושה לי אסוציאציות של בית יעקב...
(^:
[ליצירה]
...
סליחה, אבל זאת באמת קצת חוצפה... (:
זה השיר שלי...
ומבחינתי - *כך* הוא צריך להסתיים.
ואלה שורות משמעותיות בשבילי...
[חוצמזה שאם אני אשתמש במילה "נבו" בשיר שלי, אני ארגיש כמו רחל המשוררת. לא שיש רע בלהרגיש כמוה, אבל אני לא כמוה...]
[ליצירה]
=)
יצירה נאה ודיון חביב ואני גם חושבת שזה גובל בעזות מצח, ילד: יש לך שירים יפים משל עצמך למה אתה מנסה להשתלט על שירים יפים משל אחרים? ממממ?...
צחוקיה כאן.
וואללה התגעגעתי.
אה, ומתקרבת, היו לך חברות בסמינר בנות מדרשות ברמות שפירא? ידוע לך על זה משהו?
[ליצירה]
...
הבהרה קטנה..
כתבתי את זה בחצי-חיוך.
אני לא מרגישה ככה כל הזמן.
ב"ה באמת עושים שם עבודה חשובה.
אבל יש קטעים, ואני בטוחה שזה ככה בכל מדרשה (ולא... לא עפרה..), שהעיסוק בטפל קצת משתלט, וצריך לא "להיבלע" בזה..
או בקיצור, אם רוצים לעבוד במקום כזה, ולהיות מחוברים לאנשים בשטח, צריך לדעת שבין לבין גם גוזרים בריסטולים...
[ליצירה]
...
למרות שזה היה צפוי מההתחלה, קבל קרדיט על ביצוע מוצלח.
ובכל זאת, איכשהו, צורם לי.
אולי כי יותר מידי אנשים שאני מכירה, או קרובים של אנשים שאני מכירה, חלו / נפטרו מהמחלה הזאת..
בשבילי זה עדיין טאבו מסויים, קשה לי קצת עם יצירות כאלה.
[ליצירה]
..
רק תזכיר לי, נושא אלומותיו, איפה נמצא התקציב הזה?
כי דווקא הייתי שמחה לקבל קוטג' חינם כאן, בשטחים הכבושים. אך לצערי, גם כאן צריך לשלם כל שקל (בעצם, דולר), לא פחות מכל אדם אחר בארץ הזאת.
היו פעם "תשלומי פיצויים" למתנחלים או משהו כזה, אבל אקורדינג טו מיי פרנטס (שמנהלים את חשבוננו המשפחתי, כאן בלב הכיבוש) הם הפסיקו להגיע כבר לפני שנים.
[ליצירה]
...
צריך אומץ לצלם ככה. (אפילו שהוא נתן רשות, אז מה).
לי עוד אין כזה.
מפחדת, כנראה, להסתכל לאנשים בלבן של העיניים.
תמונה טובה מאוד. אלכס ליבק משהו.
[ליצירה]
[ליצירה]
...
אני לא מכירה את התמונה המקורית (אבל כן בטוחה למדי שאני מכירה את אחד המתפללים...).
התמונה הזאת עובדת, ועובדת מצויין.
הייתי מוותרת על הצבעים, אתה לא זקוק להם.
לגבי השם- הייתי מסתפקת ב"התנתקות".
וממזי, פוטושופ. זה הכל.
תגובות