התזכור עת תָּרְתָ
בינות עלים,
בין ענפי אילן
קטפת פרי?
התזכרי ימי עלומייך
עת עָקָבְת עָקוֹב,
חָפָשְׂתְ-
גם מָצאת?
הן עוד תזכרו ימי בחורותיכם.
שאו תקוותכם
עדי עד-
מאושרים!
ליעקב ואילנית, רעים אהובים-
באהבה!
[ליצירה]
מצחיק, אבל גם אני מכירה יעקב ואילנית
שנשואים כבר מספר לא מבוטל של חודשים...
בכל מקרה, היצירה טובה, ובהחלט תמיד אקטואלית. (מלבד העובדה שאפשר למחוק ולכתוב שמות אחרים...)
[ליצירה]
לו אודם דגל יתנוסס
דומה יהיה עלי
כדם
דם טבוחי שמש עמים-
לוהטת
דם עזוקי גולג
נישא בשמי חירותינו.
פץ לרסיסים חלום
לא קומונת חבר אכסוף
חלום זוועות היה
דמיון
ולא בדמיון אשגה עוד
לדרור ידעתי קרוא
תם זמנה של זו- הלבנה -
ברית המועצות
הארורה.
[ליצירה]
מדוע לא שתקו המעברות?
אולי כי לא כולם חשו מקופחים, זועמים או מושפלים? כך, למשל, סבתי שתחיה- שעברה את תקופת המעברות ללא כל חויה טראומטית.
האם סבתי היא היחידה שלא מרגישה מקופחת וכו'?
נדמה לי שלא, אלא שיותר קל להתלונן ולנגח את הממסד. כן, זה גם נותן לסוציולוגים מקום להתגדר בו.
ולא, לא באתי לזלזל בסבלו של אף איש או אשה ש"זכו" להתגורר במעברות, אלא להביא את הצד שבדרך כלל לא שומעים.
[ליצירה]
מוות, עלה בחלוננו,
סופק כפיו
מטיל בנו ארסו
המצמת.
אך את הלחי, הרכה, הענוגה
זו השניה- נתנו ברצון
אך טבח בנינו נחפוץ
בידי בני פלשת - אכזר.
וילדנו?
תמים עדיין, מזה שנים
נוטל עדיין מגל ופטיש,
מרחם על אכזר,
נושק אויב.
הו אם אדומה! הו רוסיה הלבנה!
לא תם חלומך,
בני בנייך עודם אוחזים בחלומם,
מובלים אל משרפותיהם,
אחד אחד:
פצמ"ר, קסאם.
מוות
תגובות