[ליצירה]
תהיה בטוח שהפלאפון שלה דלק כל הזמן ורק חכתה לטלפון מימך, כולי תקוה שבסוף הסכמת להמשיך את הקשר שלכם. כי ממש חבל אם לא, אני בטוח שהיא מצטערת על המעשה המטופש שעשתה ואני מקוה שאתה לא תהיה טיפש בשביל לפסול אותה על זה.
[ליצירה]
אנ לא חושבת שזה מה שקובע את אופי האדם ואת היכולת לבנות ביחד בית, ממש לא.
(נ"ק למחשבה: האם היית מתייחס באותה צורה למישהי שהיא גרושה (ומטבע הדברים...) מבעל מכה???)
[ליצירה]
אני מצד אחד מקנא בתמימותו של האיש הזה, ומצד שני אני לא יכול לסבול אותו. בא לי לקחת סיכה ענקית ולפוצץ לו את הבועה, אבל מצד שני גם יש לי מן סוג של חלום לחיות בתוך בועה כזו בעצמי. בעצם לא. לא יודע. בלאגן.
בכל אופן, אם אתה לא רוצה שאנשים יחוו, יתרגשו ויחושו את הכתיבה שלך אז למה אתה כותב סיפור?
תפרסם תזה על - "דוסים בגיל שלושים וסוגיות בטהרת המשפחה".
ולא עשית זאת.
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
כואב ומשמח כאחד.
כואב לראות צער, אך כמה משמח שהצער ממנף את העתיד, מחייה את ההווה, ונותן זוית ראיה חדשה על העבר.
בעצם יסורים זו ברירת מחדל הפשוטה ביותר כדי להגיע לשמחה אמיתית.
דהרי ע"פ גודל ההשתוקקות והצער (חיסרון) יגברו התענוג והשמחה.
חביבין עליך יסורין? שאלו התנאים את חבירם המתייסר, השיב להם: "לא הן ולא שכרם", ז"א, שהבין שיש שכר גדול מהיסורים הללו אך לאחר שידע רז זה כבר לא היה צורך ביסורים, וד"ל.
[ליצירה]
הודעה לרבים
ב"ה
קוראים נכבדים,
כשהתחלתי עם הסדרה תכננתי שיהיו בה עשרה פרקים (כפולים, דהיינו יחידה של הצד שלו ויחידה של הצד שלה), והיא תתאר קשר שארך שבוע.
תוך חודשיים וחצי עמדתי במשימה ורציתי לסיים את הסדרה, אלא שבשל לחצים כבדים מצד הקוראים, המשכתי אותה לבסוף.
בשנה וחצי שחלפה מאז שהייתי אמור לסיים את הסדרה, נוספו לי התחייבויות רבות: העברת שיעורים לבחורים צעירים, עבודה חדשה, ועוד ועוד, כתוצאה מכך, בשנה וחצי האחרונה פרסמתי רק 20 פרקים נוספים (לא כולל הפרק המיוחד שחגג שנה לסדרה).
אין זה הוגן כלפיכם לפרסם סדרה בקצב כה איטי. אינכם אמורים לזכור מה קרה בפרק הקודם, כשהפרק שלאחריו מפורסם רק לאחר חודשיים.
אי-לכך, מתוך אחריות כלפיכם, החלטתי לסיים את הסדרה.
תודה רבה על כל התגובות במהלך פרסום הסדרה,
אני מקווה שהצלחתי להעלות חיוך על פניכם,
חזקי.
[ליצירה]
כתוב טוב, אבל:
לא אמין. וחבל, כי במשך כל הסדרה שמרת על אמינות מפליאה, עם הבנה מפתיעה ביותר של הצד הנשי.
לא מאמינה שקשר כל כך טעון רגשית נחתך בגלל סערה של רגע. היא אוהבת אותו, הוא אותה. היא לא יכולה להגיד לו פתאום "אז תספר לו שנפרדנו". היא יכולה להגיד משהו כמו "אז אולי אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה\לדבר על זה", ששניהם יקחו את הזמן לחשוב אם נקודה כל כך קטנה של מחלוקת (וכן, היא קטנה מאד, בהתחשב בעובדה שבציבור הסרוג מספר הדעות שווה לריבוע מספר האוכלוסיה, והסיכוי למצוא בחורה עם מכנה השקפתי משותף כל כך גדול כמו ין אביאל לאודליה הוא נדיר מאד) יכול לגרום לחיתוך כל כך פתאומי.
[ליצירה]
[ליצירה]
ב"ה, אור ליח' באלול ה"א תשס"ז.
קוראים נכבדים,
בהתקרב עלינו יום הדין, אמרתי בלבי: 'אפשפשה במעשי לראות הייטבו אם לאו'.
והנה, כבר כתב הפוסק האדיר רבי יחזקאל לאנדא זצ"ל בריש סימן עב' מהמהדורה קמא של חלק אבן העזר, בתיאור המקרה שעליו נסוב אותו הסימן הידוע שנהיה יסוד לכל לימוד סדר נשים בעיון: "מעשה אירע שקודם ר"ה, דרך כל הארץ להתעורר כל אחד לשוב מחטאיו, ובאו כמה אנשים לפני בית דין בירורי העבירות, להתוודות עוונם ולקל תשובה כאשר יורו המורים בסגופים ובתעניות, לכל אחד תשובת משקל עוונותיו..." יעויין שם דהיו אנשים שבאו על אשת איש רח"ל, ובכל זאת בהגיע זמן אלול, שבו בתשובה שלמה והתוודו על עוונם (וכתוצאה מווידוים נגבתה עדות לגבי מעשה האישה ונתעורר הדיון שעליו נסוב הסימן).
ואם אותם אנשים שהגיעו לדיוטא תחתונה, בהתקרב היום הגדול והנורא שבו מחטאם, מה אומר אני הדל?
וחפשתי במעשי, ומצאתי שתי שגגות הקשורות לסדרה דנן:
ראשית – דידוע, דמתוך הסדרה הריני מעורר על דברים, ולעיתים נגרם כאב לאנשים מחמת שהנני מעורר על דעות שונות, אשר אנשים אינם חפצים בהערותי עליהם.
שנית – דרבים פונים אלי, בעניינים שונים הקשורים לסדרה, ולעיתים, מחמת טרדותי המרובות, אינני משיב בצורה נאותה.
לכן הריני מודיע, כי אין בכוונתי אלא לעורר על דברים, ואינני חפץ בריב ומדון, ואם בשגגה גרמתי כאב למאן דהו, הריני מתנצל ומבקש סליחה.
ומלבד זה, כבר כתב רבי יעקב עמדין זצ"ל, בסידורו, בחלק עמודי השמים, הנהגת תלמוד תורה, בהוספות מכת"י המחבר שנדפסו במהדורה החדשה: "ודע, שרוב תלמידי חכמים כעסנים וקפדנים בהכרח... מחמת שהם עמלים ויגעים כל ימיהם הרעים... וגם מחמת שהם דואגים תמיד על הגלות וחלול השם..."
והנה ודאי, שאין אני עמל ויגע כל ימי (אשר ודאי ת"ל אינם רעים חלילה), ולא הגעתי למדרגה אשר כאב סיבוכי הגאולה וחלול השם גורם לי לדאגה תמידית, אולם בהיות וגם לי יש טרדות מטרדות שונות ואין עיתותי בידי – על כן פעמים אני עונה להשגות ושאלות בתמצית, ופעמים שאני דוחה הדבר עד לאחר זמן, ופעמים שאני חוטא ועונה בקוצר רוח, וד' הטוב יכפר.
אולם, גלוי וידוע שרצוני אך ורק להיטיב, ועל כן הנני מבקש סליחה ומחילה, אם מאן דהו חש נפגע מאיזה מענה פרטי שהשבתי לו על השגה או שאלה.
בנוסף, בימים אלה רבו מאוד טרדותי, ואמנם לא הגעתי למדרגתו של רבן של כל בני הגולה רבי שלמה קלוגר זצ"ל – אשר בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה חלק א' לאחר שכותב (בריש תשובה מו): "...ראשית כל אני מוסר מודעה לפניכם, כי גלוי וידוע שלא יהיו דברינו נשמעים בקהילתכם ולא יעשו רושם..." ומבאר איסור אכילה מבשר השוחטים בקהילת דראהביטש מפני מעשה שהיה, ושוב מקשים קושיות על פסקו ומשיב (בתשובה מז): "...ואם כי היה מן הראוי שלא להשיב כלל, כי כבר הקדמתי תחלה שידעתי שלא יועילו דברינו שם..." וחותם את תשובתו באמרו: "והנה, זה אני כותב רק דרך פליטת הקולמוס, כי אין לי פנאי אפילו לבלוע רוקי..." – אבל מכל מקום, גם לי אין פנאי רב.
וידע נא הקורא היקר, אשר למרות שהנני משתדל מאוד לעסוק בכוונת התפילה ולנסות לכוון כפי יכולתי, הרי שמרוב טרדותי בשבוע האחרון לא היה לי זמן כלל לעיין ולסדר הדברים, על מנת לכוון בחלקים נוספים מהתפילה, שעוד לא זכיתי בעוונותי הרבים לכוון בהם.
ולא זו בלבד, אלא שבשבוע האחרון לא היה סיפק בידי ללמוד ולו סדר אחד של מוסר, אשר ראוי בכל עת, וקל וחומר בזמן הקדוש אשר אנו נמצאים בו.
על כן, אחלה נא פני הקורא, שלא יצפה לפרקים חדשים בזמן הקרוב. אשר פנאי להרחיב דעת בדברי תורה מעבר לסדרים הקבועים אין לי, ולהוסיף בדברים אחרים – על אחת כמה וכמה.
ואחתום בברכה המסורה מזקנים,
אשר תמיד פני קונם מחננים:
"תולה ארץ על בלימה,
ייטיב לכם כתיבה וחתימה."
בצפיית ראיית הישועה השלימה,
יצחק יחזקאל הלוי פוקס.
[ליצירה]
תגובה לעידו
ב"ה
עידו היקר,
א. אני בכונה ניסיתי ליצור יצירה דמויית יצירה ארצישראלית, למרות ההגבלות הקשורות בענין, וזאת מכיון שאני חש חיבור אישי לפייטני התקופה ההיא.
ב. הרעיון על החיבור של כל חלקי הקדושתא למהלך אחד הוא אחד שלי.
[ליצירה]
ב"ה
קופץ היקר,
לשאלתך -
חיי מוהר"ן עם ההשמטות עמ' קסא':
"ודע, שיש בידינו כתיבת יד רבנו ז"ל, שכתב בעצמו, וזה לשונו:
דעו אחי ורעי, אגלה לכם סוד, ותצניעו את הסוד הזה להיות כמוס ביניכם, כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל. דעו, שהזיידע מעיר שפאלע – שהוא יודא ליב בן ברוך המפורסם – תדעו, שאני בקדושה והוא כנגדי בטומאה, ואני הזקן האמיתי שבקדושה, זקן זה קנה חכמה, דברים של עתיק יומין, והוא זקן שבטומאה, ועל זה נקרא זיידע, שהוא הזקן שבסטרא אחרא, היינו אבי אבות הטומאה. ובשביל זה עסק כל ימיו בצדקה, כדי לבטל כח הצדקה של ישראל עם קדוש שנותנים כדי להכניע כח של אבי אבות הטומאה, שהוא טומאת מת, בחינת צדקה תציל ממות, והוא השתדל בצדקה כדי להתגבר בכחו ח"ו על צדקות ישראל עם קדוש.
עכ"ל."
[ליצירה]
המקור
ב"ה
המקור לכונה ליתקון הפרטי ביקבה"ו הוא בעולת ראיה ח"א עמ' יג'.
[והיסוד שבכל דבר ישנו מבט כללי ומבט פרטי מצוי בעין איה מהדורא בתרא בפיסקא הראשונה (עין איה ברכות ח"א עמ' 173)]
[ליצירה]
ב"ה
קופץ -
אכן היה שם ציטוט מפי רחל, הכינוי שהיא נתכנתה שם - בפי אלישע - היה: "המשוררת ששרה שירי ערגה לאותו האיש ימח שמו וזכרו", וכוונת הדברים לסיפור המפורסם על מרן הרצי"ה זצ"ל, שפעם ראה בחורים בישיבה קוראים בשירה של רחל. הוא שאל אותם מה זה? והם הסבירו לו. בתגובה הוא ביקש לשאול עותק של השירים, מפני ש"אם הבחורים מתעניינים בזה גם אני מתעניין". כשהשיב את העותק, הביע את מורת-רוחו, מאחד השירים, שבו מובעים דברים חיוביים על אותו האיש ימח שמו וזכרו.
[ליצירה]
מענה לתגובה של אביטל
ב"ה
אביטל -
האם זה נשמע כמו שתיארתי? פחות או יותר. (מלבד הדמות של אלישע, שהוא לא מרכזניק טיפוסי בלשון המעטה, שאמנם הסיפור שסופר ב"הצעה - הצד שלה", הוא מעשה שאירע באמת, אולם הדמות עצמו לא קשורה לאף בחור שאני מכיר) בחורים משועממים וצוחקים מכל דבר. אתמול בערב, לדוג', דברתי עם משודכת בטל', ונכנס אחד מהשותפים שלי לחדר על מנת לאכול משהו, ותוך כדי דיבורי איתה, הוא מתחיל להגיב תגובות למה שהוא שומע ממני, ולהתבדח על הסיפורים שאני מספר לבחורה.
לגבי השאלה הספציפית עם שגליה - היה פעם שהוחלט לקרוא למשודכת שלי בכינוי שלגיה. להווי הורחני אולי זה לא קשור - אבל הבחורים לא מסוגרים לגמרי בד' אמות של הלכה, ללא ידיעה מה קורה בעולם הרחב.
[ליצירה]
ב"ה
מעין היקרה,
א. לגבי הכתוב "אודליה מאוד נהנה" - באמת התבלבלתי, והטעות תוקנה.
ב. באמת בעולם הזה מחפשים התאמה ולא אהבה, אבל אין שום קשר בין זה לבין מה שנאמר. אודוש אוהבת את בנצי כמו שהיא אוהבת את מירב, אלה רגשות חמים, אבל היא לא מאוהבת בו. היא מאוד מאוד פתוחה, ולכן היא אומרת כל מה שעולה בדעתה ללא צנזורה... זה חלק מהאפיון של הדמות. ואתן לך טיזר קטן לקראת החלק הבא בשיחה - בסוף השיחה היא אומרת לו משהו הרבה יותר קיצוני מזה לגביו...
ג. אודוש, היא מסוג האנשים שאוהבים להמציא כינויים לכל אחד. היא כרגע מתלבטת איזה כינוי לקרוא לאביאל, לפעמים היא קוראת לו "אבי", ולפעמים "אבינ'קה" - הוא כמובן קורא לה "אודליה"...
[ליצירה]
ב"ה
הילה היקרה -
אשתדל להתייחס לטענותייך, אחת אחת, בלנ"ד -
א. "לא מתאים לדבר על קשרים אישיים בשיחת הטלפון השניה" - הכיוון שהסדרה מתקדמת אליו, הוא שאודליה (בגלל אישיותה המיוחדת) אומרת כל מה שהיא מרגישה, והדבר מאוד מקשה על אביאל (ראי סיכומו בסוף "הצד שלו" המקביל לפרק זה).
ב. "ממש מרגישים שזה לא אמיתי" - אני מצטער אם נכשלתי בהעברת הרגש האמיתי שבסיפור, ואם חשת שהסיפור מדומין.
ג. "הם עדיין לא בדקו את העניין השכלי" - הענין השכלי מתברר בד בבד עם הענין הרגשי, אין פה "שלבים שונים" שבאים זה לאחר זה, אלא הכל בערבוביה.
ד. "והיכן כל הבירורים?" - הבירורים היו בפרק הראשון בסדרה, בצד של אביאל - לא דברתי אליהם מכיוון שלא ראיתי צורך, ובצד של אודליה - הצגתי את החלקים בהם שחשבתי שרלוונטיים להמשך הסיפור (פרטים על הדמויות של דניאל ואלישע).
ה. "לא היה עוד מרכזניק שלא חקר עליי איך אני נראית" - אני מצטער לומר, אבל אני לא מאמין למשפט הזה.
אשמח מאוד להמשך תגובותייך,
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
הילה -
לא הבנתי מהן בעיותייך עם יצירתי הדלה.
לגבי הרחפנות -
לך יש דמות מסויימת של "רחפנים" במוח ("בד"כ הרחפנים לא כ"כ חמודים" כהגדרתך) ואילו אני מציג אותם - מהיכרות אישית - בצורה שונה.
לגבי הדיבור על הקשרים הרציניים ב"ערגה" כהגדרתך -
אני חושב שזה דבר שבהחלט יכול לעלות בשיחות. בסיפור דנן, בשל אופיה המיוחד של אודליה זה עולה בצורה מוקדמת מהצפוי - אבל איני מבין מדוע את תמהה על עצם הדבר.