[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
קצת באיחור
שיניתי מעט את דעתי מאז התגובה האחרונה
בתגובתי שאלתי האם זה בסדר לכתוב כך?
לא ידעתי. כאן יש מעט הרחבה מדעתי כיום.
תראי, אני לא חושב שצריך להדחיק דברים בכתיבה - זה הכי גרוע! בשירך את מבטאת משהו שיותר קשור,
לדעתי, לרעיון הגדול, ופחות לתיאור בן מצייר לבת על הגב. אני לא יודע מה רצית בדיוק לבטה בזה, זה תלוי איך מפרשים אותו. אולי זה חשוב שדוקא בן. אולי היה עדיף להשמיט אותו ופשוט לספר שהיא כתובה, אבל אז זה היה מודחק ולא מבטה אמת. גם זה היה מאבד מהעוצמה. לי הבן נראה דמות אלוהית שמציירת.
[ליצירה]
כמו שאר השירים המתועבים של עברי הוא מערבב בין הטינופת לקדושה ולא בכדי.
בעולם הקניון שבו השפה היא הקזת כסף ובטון המחשבה שולט ומערבל הכל אי אפשר לדבר שגב בשירה כאילו כלום. עברי משקף את המציאות כפי שהיא. גם הדת היא "בית שימוש" לצורך האדם. הוא בא אליה נואש ובורח ברגע הראשון. הוא ואין בלתו.
רק האדם שמוכרח לעצב, להשליט עצמו יחפוץ לשנות סדרי בראשית. "שֶׁיִּהְיוּ הַטִּפּוֹת נוֹגְעוֹת אֵלּוּ בָּאֵלּוּ עוֹד בְּטֶרֶם יַרְטִיבוּ.., וְשֶׁיָּבוֹאוּ הָרְעָמִים קֹדֶם הַבְּרָקִים" (מזכיר לכם "מצעד הסוטים")
האדמה שהיא הניגוד המושלם לים, לרקיע, ליעקב דומה להם מצד היותה דומה לאדם, אבל בניגוד אליו היא משמרת את אותו "אל אדמה" קדמון. האדם נגע בהכל והשחית את הארץ שבו עד שהדרך היחידה שלו לחבור אליה היא בלחש הקדוש שמפי המתים. בתפילתם.
את תפילת הגשם הזאת מנבא עברי לפי דעתי מתרפים.
ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קל.
"מה הן תרפים שוחטין אדם ומולקים את ראשו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על ציץ הזהב שם רוח הטומאה ומניחין אותו תחת לשונו ונותנין אותו בקיר ומדליקין ומשתחוים לו והוא מדבר עמם"
******
[ליצירה]
" צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות משום שבהם קטב מררי שולט..."
רש"י: כמרירי יום: שדים המושלים בצהרים כמו קטב
מררי והוא שנאמר " ומקטב ישוד צהרים"
גורי לך ילדה... "החיפזון מן השטן" ומבול הרגשות שמערבל אותך וחותר לשלווה עלול בצהרי יום חם ומטריף להפוך לשד קטן וחסר מנוח שמוביל את כל הפוטניאל העצום לאבדון.
[ליצירה]
אהבתי מאוד
מרוכז מאוד: הטבע והאדם מאוחדים במכסימום.
זה למשל מדוייק מאוד ולא מרושל בכלל (כבר אמרתי- התרשלות זה לא-רע זה הופך לא-פעם לרע)
מה הסיבה שכותבים מרושל? השלמה? יאוש?
בגרות חדשה?
הבית השני גרם לי לחוש במבטך מציץ מבין שיבולים בו. כשקראתי שוב הבנתי למה - שעורה, מגלה מעט, בין השבילים התאחדו אצלי לחוויה מוחשית אחרת. (סתם מעניין)
[ליצירה]
טעות נעימה
אהבתי את רגישותך למילים ואת התאורים העדינים.
כאותה חסידה שקיימת רק באגדות, כך 'אותם רגעים' יחלפו יעלמו. כן לפעמים נדמה שנולדנו בטעות, שהכל לא-צריך-להיות-כך. כמה טוב לך שלמרות הטעות, בענייך היא; 'טעות נעימה'.