אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
שוב "נניפה"
שוב "עתיד"
שוב "אופק"
ושוב "קרב".
אבל ה"טוריה" זה באמת חידוש מרענן! (או שמא פספסתי שיר אחד?)
דרך אגב, אם כבר יוצאים לקרב, למה לא לקחת כלי נשק נורמלים?
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
רוב תודות לך, נשמת
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
[ליצירה]
אני לא אנטישמי
היכן אתם רואים אמירות אנטי-שמיות? באמירה: עם ישרל פסיכוטי? אז יש הבדל בין עם-ישראל לבין יהודים. יהודים - זה כל בני הדת היהודית החיים בעולםף ואילו עם ישראל, לפחות, במובן העכשווי של המילה - זה רק מי שגרים במדינה ששמה ישראל. והעם היושב היום בציון - הוא באמת צבוע, ובאמת פסיכוטי. אני ממליץ לכם בחום, את ספרו של עקיבא אור: ממדינה פסיכוטית למהפכה. הספר הזה יגיד לכם את הכל, על אופיה של מדינת ישראל.
[ליצירה]
בלי כל קשר
לאסוציאציות עם כרטיסי אשראי ומועדון למיניהם, לדעתי, לכל עובד מגיע כבוד.
עכשיו, לגבי כסא, אז לידיעתכם, חלק מרשתות שיווק בישראל, אוסרות על קופאיות לעבוד בישיבה.
[ליצירה]
אז כך!
אני מפרסם בהרבה מאוד אתרים בארץ ובעולם, בלי להסתכל מה תהיינה התגובות.
לכן, אין לי שום עניין לפרסם דווקא באתר צורה, אלא בצורה אני מופיע במקביל להמון המון אתרים נוספים.
ומה שדווקא כאן, אני זוכה למטחי ביקורת יותר מגזענית על דעותיי, אז אין זאת אשמתי, אלא אשמת החינוך הגזעני, שלמרבה הצער, העולם שורץ בה.
[ליצירה]
הבהרה
השיר למרבה דאבונך, מכוון לא לערבים, אלא למדינת ישראל, דווקא, אשר במסווה פטריוטיזם מדומה, ממשיכה בכיבוש השטחים הפלסטיניים ובדיכוי האוכלוסיה הפלסטינית האזרחית.
[ליצירה]
להדס
את בהחלט צודקת - להשמיד נשק אטומי זה לא מספיק; הרי את הנשק יצרו בני אדם, לכן נכון-הוא, כי משהו לא בסדר עם בני-אדם שבניהול מלחמות רואים תענוג.
ולגבי שינוי בני-אדם, אז זה בדיוק על מה שאני עובד. אני משורר קומוניסטי, המאמין בערכים כלל-אנושיםם, המעמידים טובת הכלל בראש סולם העדיפויות.
באם את רוצה, אנו יכולים להמשיך בויכוח.
[ליצירה]
לשתיים העם
לא התכוונתי לכך, שהציונות עשתה לערבים מהשהגרמנים עשו בשואה. דיברתי ר על-כך, שהקמתה של ישראל הביאה לחסול קהילות יהודיות ברוב מדינות ערב, דבר שלא הספיקו לעשות אפילו גרמנים.
[ליצירה]
לרן
לידיעתך, רן, בכתיבת שיר, מותר להשתמש בכתיב לקוי, לצורך חריזה. למשל, אפשר לומר: דגלי - אדום ולא דגלי - אודם; או: שמש לוהט ולא לוהטת. כך, גם בכתיב הקטע: שמי - קודר/ קודרים.
בברכה!
[ליצירה]
לגבי שמש לוהט
אולם, מאחר ולרוב את המילה שמש, נהוג להגדיר, כנקבה, שימוש במילה זאת בזכר, מהווה כתיב לקוי.
ולגבי דו - מיניות של מילים, אז למיטב ידיעתי, כל המילים ממין נקבה חסרי סיומת נקבית, הן יכולות להופיע הן כנקבה והן כזכר. למשל: תהומות - תהומים; או למשל: דרך, שזאת מילה ממין בי, שיכולה להזדווג היטב, הן עם זכרים והן עם נקבות.
תגובות