כבול
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
- מסדרון אחורי- יומן מלחמה (א)
- חבר ילדות (פורים תשס
- רצונות ביום שישי
- גדולים מעשי אלוהי...
- אני רוצח את אלוהים2
קשור אלי
- [ליצירה] נפלא! הזכיר לי את דמויות הקומיקס היפניות ההן :-) [ליצירה]
- [ליצירה] זה טוב. זה טוב מאוד! [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. זה ממש ממש ממש יפה. אהבתי את היד שלמעלה. מרשים. מביע. [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין... היד למעלה נראית לי אירונית (היא מזכירה תנועת ניצחון, "יד רמה", אבל בעצם ההפך) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה ממש- יכול להית גם פסל... נסה את זה. יש לזה עוצמה. [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הנכבד, נראה שבזמן האחרון דרושה מנה גדושה של אומץ וקיבה מחוזקת בשביל להעביר עליך ביקורת, ומעטים הם העוברים תחת שבט מקלדתך ואינם יוצאים בשן ועין. אבל האמת- מבחינתי אתה סך הכל דמות ווירטואלית (אמנם דמות שיודעת לכתוב לא רע) ולא יותר, כך שאין לי ממה לחשוש באמת. זרוק עלי כל מה שיש לך, בכיף. אבל ליתר בטחון, קצת חנופה לא תהזיק: על הכישרון שלך אפשר להתווכח, על נימוסים אין על מה לדבר. אבל לפחות דבר אחד ברור- אתה בהחלט אחד היוצרים היותר מעניינים באתר הזה. חבל שאנשים כאן לוקחים הכל כל-כך קשה ולא יודעים להנות מקצט בידור טוב. ראשית כמה הערות טכניות : (הרי אתה כזה פרפקציוניסט) החלטת ללכת על כותרות לפרקים- מה לגבי הפרק הראשון? אמנם אני האחרון שיעיר על שגיות קטיב, אבל כנראה לקראת הסוף של הרמי-מרטין (או מה שאתה לא בוחר להרעיל את עצמך בו) האצבעות החליקו על המקלדת, והתוצאה בהחלט לא נעימה לעין. אז אנא, תפוס כמה רגעים של פכחות,קח את עצמך בידיים,ונקה את הבלאגן. הלאה לסיפור עצמו. השאלה שמטרידה אותי היא האם סוליות נעליה של רחלי אי-פעם פגשו את האספלט של רחוב רבי עקיבה( לא במציאות כמובן, אלא בקונטקסט של הסיפור), או שאולי לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה. כמה שזה מטריד אני מעדיף גם לא לענות לעצמי, כי בדרך כלל התשובות לשאלות כאלה הם דיאלקטיות, ולא דיכוטומיות. כשהעלילה התמסמסה ועברה למשל הליצן העצוב, שמייצג את המאה כולה, וחלומה של רחלי, על כל הטוב שיכול להיות באנושות, נזכרתי ב "חיוכו של גינג'ס כוהן" של רומאן גארי, ובעלמה שהיא חלומו של כל גבר (לא זוכר אך הוא קורה לה) אך אין מי שיצליח לספק אותה, בדומה להומאניזם עצמו. אולי כוונותיך היו פחות גרנדיוזיות, והכוונה רק לפספוס האישי ולא האנושי. אם כן אולי היה ראוי שתסתמך על עולם אסוציאציות אישי יותר, ותסתמך פחות על כמות מוגזמת של רפרנסים לעולם התרבות הכללי שכמעט וגובלת ב"ניימדרופינג" סתמי. אבל סך הכל זה כתוב היטב,מאתגר ,לא נכנע למבנים, וגם לא מתמסר לשבירתם יתר על המידה. תמשיך להילחם בטוחני הרוח, THE TRUTH IS OUT THERE... נ.ב אולי סאנשו רק רצה לרסן את ידידו, ולדאוג שלא ישקע בדכאון כשיגלה שטחנות הרוח עדיין עומדות ושדולציאנה לעולם לא תהייה שלו, להזכיר לו שזה לא הכל בחיים ושיקח הכל קצת יותר בסבבא? הכול ברוח טובה נבישקר [ליצירה]
- [ליצירה] היה עדיף שלא תאכילי אותנו בכפית את המוסרשכל בסוף, הקטע מספיק מובן וישיר. אני נהנה כל פעם מהקטע של לקחת את המטאפורה ולהפוך אותה למציאות של הסיפור, את עושה את זה מצויין. השורה על הדמעה המרחפת בין העצים היא טובה מידי לקטע פרוזה כזה, תעשי COPY PASTEותהפכי את זה לשיר. "עבדים טובים"- זה אמור להיות סוג של פוליטיקלי קורקט? לא מובן... וכמובן, כל-כך ברור שהמקום הראשון שבו ארכיאולוגית תגלה אותו יהיה באבק העבר, איך לא... שבתשה לומום בורך נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ההשוואה לאלעזר בן דורדיה מעניינת, אך לא עיקבית לחלוטין.חסרה כאן ההבנה של החטא וההכרה. או שאולי חטא האהבה היא האמונה באפשריותה? אולי צריך להדגיש את זה יותר... ההקבלה עצמה פועלת בצורה נפלאה ומתאצמת בשורות: "לא היתה נפש אחת בעולם שלא באתי אליה וחזרתי למקומי ריקם" כמו בן-דורדיה גם ה"אהבה" עושה את המאמץ העילאי, רק בכיוון ההפוך. האהבה האמיתית כניגוד מושלם לזנות של בן-דורדיה. נגררת כאן גם השוואה בין האהבה האמיתית, לחזרה בתשובה. שניהם מגיעים למקום האנושי הקיצוני ביותר. ושנייהם בלתי אפשריים בעולם הזה. קיימים רק בעולם הבא מעבר ליופי של השיר, קשה לי להסכים איתו- מהי האהבה אם לא ריגעי חסד? בחסידות השניים מזוהים כאחד. הטוטאליות היא רק הקצנה שבאמת לא אפשרית בעולם הזה. אני לא הייתי רוצה לחיות בעולם של אהבה טוטאלית. אולי כדאי לתת גם קרדיט למקור ההשראה. באופן כללי קטע מצויין, מקורי , ומעורר מחשבה יום טוב ומעט חציל (לפי הטעם) נביש [ליצירה]
- [ליצירה] יום אחד עו תיהיי בורחס אבולוציה ןמדע מפוכח עוד יוכיחו את אלוהים? לפחות הרב קוק חשב ככה, אבל הוא דווקא הכיר רק את דרווין. העניים הפקוחות כאן הם בעצם ההכרה בחוסר משמעותו של התהליך המדעי, כשההסטוריה של הרעיונות מראה לנו את האגוצנטריזם שמניע את המדע ולא להפך. אז עכשיו לא נאמין לשום תגלית אנושית, כי הם כולם בעצם ביטוי למה שאנחנו חושבים על עצמנו בתת מודע (או אם רוצים להקצין- כליו דיכוי בידיו של הגבר הלבן הארופאי) ולא אמת אוביקטיבית. [ליצירה]
- [ליצירה] brave brave sir robin! בשביל רעיון לא גמור זה די מוצלח.יש כאן ניגוד בין בחינת שבת - שבורה, לא מעוצבת, לבין עמידות ובית. השבת הביתית העמידה לא מכילה את השמיים. אבל הדרך נפתחת ויש שני נרות, והתגלית היא מה ששכחנו- שיש שבת בכל מיני צבעים... מי יתן ויפוצו רעיונותיך החוצה וששבתותיך יצבעו בכל גווני הקשת מידידך החציל [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] קיטועי השורות מכוונים ולכן התשובה היא תמיד אמביוולנטית ואולי הפחד מפני האדם האחר והפחד מקול (התגלות)האל אינם רחוקים. (אני מושפע לאחרונה רבות מלווינס) ואם כבר יש התגלות כלשהי, איך יודעים אם זה באמת א-לקים או אלוהים אחרים? נביש [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] יש יש! קטע חדש של הארכיאולוגית ההזויה! ומה הפעם? הממם.. נושא קצת כאוב... שנוי במחלוקת... ובעיקר מכוסה בטונות של עפר... כתוב טוב ומהודק וכרגיל, הצלחת הלזריק את הרגש למקומות המעניינים ביותר. גם כיף לקרוא לשם שינוי קטע מטריטוריה מוכרת, עם הרמזים והפניות שאני יכול להבין אפילו בלי לפתוח אינצקלופדיה (לא שיש לי טענות חו"ח) אהבתי במיוחד את הקטע עם השועלים. למרות שאת ר' עקיבה הם הצחיקו, תמיד ידעתי שהם זוממים להם משהו נבזי. בברכת "ושכנתי בתוכם" , וקמצוץ חציל נביא שקר (אבל לא מההם הרעים) [ליצירה]
- [ליצירה] האווירה הקישונאית נוצרת, ומוצלחת מעליה- אין צורך להקימו מקברו לצורך זה. תן לעצמך ולקורא יותר קרדיט, אתה לא צריך את ההתווית של "סיפור של קישון" כדי שנבין שזו סטירה. בקיצור- אני לא חושב שהכנסת הדמות של קישון מוסיפה לסיפור. עוד פרט מיותר זה הקשר המשפחתי בין שני ה "גובים" הממשלתיים. הדיאלוגים מצויינים, האמירה- חדה ורלוונטית סה"כ מצוייין נביש [ליצירה]
תגובות