[ליצירה]
מאוד מאוד אהבתי:
"ושני לבבות תועים
דרכם זה אל זה
מבין סלעי מגור
חשופים ושוממים"
רעננות כזאת, כיף לקרוא. ומשחקי המילים.
משהו טהור-טהור לפחות כמו בבקר (זה מה שבא לי)
העקידה.
[ליצירה]
אהבה ההבנה שלך שמילים- - -
היא נותנת לך את הכוח ליצור איכות בתימצות.
היא גם נוגעת בנקודות עדינות בסרטוט מהיר.
היא זו שעלולה להכשיל אותך ( כאילו את רוצה להחזיר את המילים לאחור; את הפרפר חזרה לגולם)
[ליצירה]
הכותרת מעניינת.
זה כתוב(!!) מעביר את התחושות מעולה.. ובהחלט יכול להסתיים כך. אבל אפשר יותר- (אז למה לא?)
לדעתי כדאי לך להמשיך את זה לסיפור עמוק ומורכב.
ככה זה נחמד, שווה את הלב וזהו. הייתי מעריך את זה פי שמונה לו היה נוסף עומק וסיפור. (תנסה...)
ושוב זה כתוב מצויין.
[ליצירה]
מעט נחמה
יפה, יפה מאוד-מאוד. אכן לארץ קשה לא פחות. היא לא הקיאה אותנו הפעם . לא הפעם. למרות שהשאלה בסוגריים (וצדקת כששמת אותה בסוגריים) מתישבת עם לבי היא נשמעת לי יותר רטורית: "ושבו בנים לגבולם?" אני אפילו לא בטוח למי זה מופנה לנו, להשם, לארץ??? אולי כל-אחד צריך לענות לעצמו. אני נשבע בשם השם אדוני צבאות לשוב לחבל קטיף!
ושבו בנים לגבולם. שלום על ישראל.
[ליצירה]
נורא המעבר מ"קשת החורבן" לסיום השיר. בנית רעיון מדהים ולא פשוט בכלל: לראות בעצם החורבן את האושר, את הנוצץ. ואולי הכרחתי את עצמי לראות את המסר הזה מבין שורותיך... אבל הסוף כאב מידי, איבד את גבול הטעם הטוב. לזעזוע יש עוצמה אך לא תמיד חיובית. תחשוב על זה...
תגובות