[ליצירה]
השיר יפה, אבל יש חרוזים משוכללים יותר. ,ומה אם ,משה וכלב"? בעצם מה זה משנה כיום הכל מחפפים; והרוח כדברך חבושה בפריצותה חסרת הרסן והרדודה,ככה שאתה יחסית עוד טוב. [ מגילות הרע במיעוטו]..
[ליצירה]
הכותרת אומרת "את" אבל השיר כולו זועק "אני".
רק בשורה האחרונה הכותב כאילו נזכר בה ומוסיף (כי ככה צריך) "ואיתך".
אני יודע שזה קשה, אבל מה דעתך פשוט לקבל את זה שהקשר נגמר? זהו. תזקוף ראש ותן לזמן לרפא את הפצעים.
[ליצירה]
מזדהה עם הלך המצב רוח.
אהבתי שהיא כותבת ואתה עושה פעולה מאוד..
וההמשך כבר היה נראה לי, כסכום שלך מאוחר בערב לכל הפרשיה.
על דף נייר (שחוק מרוב כתיבה, כן, אתה)
דו"ח לקוראים ועזבו אותי קצת בשקט.
[ליצירה]
טוב, זה מעט ארוך. אני מקווה שברור.
צריכים לבחון מהי "יצירה יהודית" והאם כיום אנו מסוגלים ליצור שכזאת.
חורבן המקדש הראשון
הוא חורבן החומר.
נטילת השכינה מגוף העולם
צורותיו וחומריו
מעצי התומר.
מן ארזי הלבנון
שתכונת הגודל שבם
מקבילה לגודל האלוהי
כמו ריצוף לסלון
ואני מחפש את האומן
שיביע בפסלים קטנים
עוצמה בלתי נתפסת
שיצר עבודה זרה
יהיה גמד לידו
כמו קוטן בית ראשון לעומת
הבית השלישי שיבנה.
אומן אשר בקצה אצבעותיו
יש רטט שכזה
לא יוצר יותר אומנות
הוא בורא!
************
" וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל
אֱלֹהֵינוּ מִכָּל הָאֱלֹהִים:(ה) וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ
לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא
יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי
אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו:(ו) וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם
לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל
וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ
פִּתּוּחִים"
רש"י בדבריו לא רק שאינו מרחיק מ"הגשמה" זו אלא דווקא מחזק
אותה:
"והבית אשר אני בונה גדול - לפיכך צריך אני שתשלח לי מבניינך
וא"ת תקטין את הבית כדי שלא תצטרך לאחרים איני יכול כי גדול
אלהינו מכל האלהים ולכך איני יכול להקטינו ולהמעיטו"
ביאור רש"י את סיבת הזדקקות שלמה לחירם מתוך הצורך הזה לבנות
"בית גדול" ל"אלוהים גדול", מחייב אותנו להבין שכנראה לחירם
אומניו וחומרי הגלם שלו יש את התכונות המתאימות ליצור בניין
המסוגל להחיל את גודלו של הקב"ה, ואכן יש תכונות חומר, צורה,
ודרכי אומנות המסוגלים להחיל בתוכם גודל שכזה.
ההבנה שהעצים והאבנים המיועדים למקדש ואפילו אומנות צורתם יש
בהם תכונה מקדימה של "גודל" התואמת את גודלו של הקב"ה מחייבת
אותנו למסקנה מדהימה המשנה את כל התפיסה המיסטית אליה אנו
רגילים ביחס לבית המקדש. בהבנתנו ה"מיסטית" היכולת של בית
המקדש להחיל את שכינת ה' נובעת היא מרצונו ומציוויו של ה'
ה"מחליט" שבחומרים המסוימים ובצורות המסוימות הוא יתגלה. אכן
מצד החומרים עצמם והצורות עצמם אין מאום המסוגל להחיל את ה',
אלא שבאופן ניסי רצון ה' להופיע בהם הוא שמביא לכך שכך יהיה.
אולם עתה מן השיח של שלמה אל חירם מלך צור אנו למדים שתכונת
ה"גודל" המקבילה ל"גודל" האלוהי, היא תכונה עצמית בחומרי הגלם
מסוימים הקיימת דווקא באלו המגיעים ממקור מחצב מסוים מאוד (מן
הלבנון), והצורה המסוגלת להביע את הגודל האלוהי היא צורה
הקיימת בכישרונם הטבעי של אומנים מסוימים בלבד (שמדברי שלמה
אנו למדים שהם בעיקר מאומני חירם).
******************
לסיכום:
צריכה להיות דרך לקחת את
הערכים העליונים של המצוות לחיי היומיום ולהדפיס אותם במותרי
הפרט הרגילים. במיוחד באומנות. דבר זה ישדרג את כל מערכת
חיינו.הוא יהפוך אותה לדינאמית יותר וחיה. לא יהיה הבדל בין
חיי הדת שלנו לתרבות; אלה וגם אלה ישאבו עוצמה של אינסוף.
הסיבה היא כי הערך העליון שמאחרי המצווה יהיה גלוי ומורגש.
האומנים ידעו להופיע את עוצמות היצירה והחיים האלה כך שזְהַב
פַּרְוָיִם יהיה פרה ורבה כדם פרים.
[ליצירה]
הי!
לא זוחל אלא זחל.
לא הבנתי:
"וכאן מלמטה
כגוש של קיא
שפלטה האדמה החולה"
על מה את מדבר פה?
חוץ מזה אהבתי את המהפך החד בשיר.. ואת היחס המורכב לירושלים.
תגובות