[ליצירה]
הנה קטע שנכתב:
אני מדבר בשפת "כולם מבינים"
את שפתיי, אין צורך להניע
את אוזניכם, לוּ יכולתי, היית עוקר ממקומן
שלא תבואו לידי שמיעת המילים
שאותן אני כל כך מסתיר.
ואם לא הייתי שומע אני?
אז את קול החדוּת המדברת לא היית שומע לעולם
ולא יכולתי להגות את המשפט הכל כך חסר.
זו בעצם שעה קלה של רחשי לב היוצאים לקראת ליל
ולא שקַר או גשום בחוץ אלא התקף קנאה אחז
כשלא נותר דבר מלעשות.
הסתדרתי. עם או ללא עזרים, אני מוצא את שלוות הרוח
ובלבד שלא תהיה דקה אחת פנויה.
והמשפט? בסופו של דבר י-(א)ע(מ)ש(ר)ה
[ליצירה]
אז לכל הממורמרים, לכ לבעלי הקריאה הראשונה והשניה בלבד:
דמיינו בחורה. אתם מציעים לה לבוא אליכם. אבל היא- כבחורה- לא נענית מייד אלא מתחילה במשחקי חיזור
כלומר, זה סגור וגמור שהיא מגיעה אבל היא לא גיד את זה מייד:
"ההצעה שלי בחלקה התקבלה. ולא משום
שאין כאן יכולת שיפוט מוגבלת
או שפה
אלא סוג העניין הוא כזה שסירוב מוחלט מתפרש כ
'לא אני ולא אתה
תקבע
באיזו שעה' "
לכן:
"לכן
היית חייבת לשלוח בעצמך- כפשרה
שמלה. קצרה. מכפלת. דקה. מבט של
עוד שניה". ..
כלומר, אחרי משחק ה"קשה להשגה" היא מגיעה, כדי לחפות, עם שמלה. קצרה. מכפלת (כפלשון). דקה. מבט של עוד שניה ו....
באמת הייתי
שם. ושם. ושם.
ולבסוף:
"ומה יהיה בסוף"? שאלת
שאילתה. שאלה.
כלומר, אחרי כל הדברים הללו "יחסינו לאן"?
שאילתה(פרלמנטרית. ולכן גם "בקריאה שלישית" קרי, החוק עבר) ועדיין- סימן שאלה.
ט ע י ם ?
חושו בטוב!!
תגובות