שמעתי אומרים ש"כמעט זה מעט".
מה הם יודעים?
כמעט זה כל כך הרבה.
בטווח הזה, שבין כן ולא,
שבין אסור ומותר,
שבין בפנים ובחוץ,
שבין גוף ונפש---
בכמעט הזה,
יש בו הכל.
כמעט..
[ליצירה]
...
ולפעמים,
האי לא יודע
עד כמה הוא חשוב לאדם שלו.
עד כמה הוא מציל אותו מטביעה במים גועשים.
לפעמים,
החיבוק לא מבין
שהוא הדבר הכי טוב שקרה לאדם שלו.
שרק רצה לקבל חיבוק.
בקבוקי הזכוכית נשלחים ריקים,
אין בהם משמעות.
האדם כבר נתן את כל מה שיכול היה להיות בהם-
לאי שלו,
לחיבוק שלו.
[ליצירה]
..
רן, יש אנשים שמסוגלים לשבת רצוף ימים ושנים וללמוד.
יש אנשים ש-מה, לעשות, הנשמה בורחת להם, והם צריכים את העצירה הזאת לנשום, להתרווח קצת מידי פעם, ואז לחזור ללימוד. ועדיף שההתרווחות הזאת תהיה בלנגן לקב"ה, ולא בסתם עיסוק של חולין, לא?..
בוודאי שיש אפשרות להתקדם עם זה, לגרום לנשמה להתחדד, להתפקס יותר עם הזמן, ופחות "לברוח".
אבל גם הבריחות האלה חשובות ומשמעותיות לאנשים כאלה. אולי אפילו לא רק בדיעבד.. ויש ישיבות שהולכות עם הקו הזה.
עכשיו-- הסוף לא בא להביע, שהאידיאל זה לשבת בחדר ולנגן. לא... וגם הבחור מבין שאחרי הכל, ואחרי שמתאפסים, צריך לחזור לבית מדרש וללמוד... הסוף בסה"כ בא להביע, שזה לא קורה פעם אחת ונגמר, אלא החיים מורכבים ממשברים, מעליות וירידות. לכן קראתי לסיפור ככה. רק שבפעם השניה, אם שמת לב, זה כבר שונה. הבחור מכיר בזה שהוא צריך את ה"בריחה" הזאת של הנשמה מידי פעם, אבל הוא מתעל את זה ישר לכיוון הנכון... בלי הקטע של הדכדוך והייאוש העצמי...
זה לפחות מה שניסיתי להעביר. לא בטוח שעשיתי את זה נכון.
[ליצירה]
...
אני חושבת שהאחד הזה נשאר שלם כשהוא אמיתי, וכשהשניים שמרכיבים אותו זוכרים שהם אחד עכשיו-- וזה אומר שכל אחד מהם צריך להקריב משהו מהעצמיות שלו. מהעצמאות שלו.
וזה לא פשוט.
ולפעמים אתה בעצמך גורם לפירוק האחד הזה, כי אתה עדיין לא מוכן ולא בשל לויתור הזה, שהוא ויתור גדול.
ולפעמים גם השני, הוא לא השני האמיתי שלך, ולכן אתם לא יכולים ליצור אחד שלם שגם יחזיק מעמד.
ולפעמים זה פשוט ככה, ואי אפשר להסביר את זה, ושום דבר לא מנחם, וכבר נגמרות הדמעות ורק נשאר הצורב הזה בגרון, והמחנק הזה, והלב שנחבט כל פעם שמתעוררים בבוקר ולא זוכרים למה מרגישים ככה מוזר, עד שנזכרים. ואז, בום.
---
ולפעמים צריך לקחת נשימה עמוקה, ולדעת שעוד יהיה שני, ועוד תתחברו לאחד, ועוד יהיה כל האושר הזה.
בע"ה.
|חיבוק גדול|
ושבת שלום..
[ליצירה]
..
והערה עניינית, לגבי הויכוח על ציון המקורות בסוף.
האמת היא שגם אני ראיתי בזה איזשהו טעם לפגם. יש עניין מסויים בלהעתיק מקור אחד, או אפילו שניים, בתחילת או בסוף היצירה (להעתיק אותם כלשונם, הכוונה, בצירוף המקור)- וזה דבר שהרבה יוצרים כאן משתמשים בו, ובעיני יכול בהחלט "לשדרג" את היצירה, ולתת נקודת מבט נוספת הן על היצירה והן על המקור. (לדוגמה, בסיפור של יאיר שגיא, נו, שכחתי את השם- על הבחורה שמתחתנת..).
אבל רשימה בבליוגרפית של מראי מקומות בסוף היצירה, בעיני זה רק מוריד מהערך. אם יש לך מקור עיקרי אחד שיכול לשפוך אור על היצירה, תעתיקי אותו בסוף, בפונט קטן. ברגע שזה נהיה יותר ממקור או שניים, שכל אחד מהם מכוון רק לקטע מסויים ביצירה ולא לכולה- אין טעם לכתוב אותם, לדעתי. לא חסרים לנו סופרים ומשוררים שהשתמשו המון בשיבוצים ופראפרזות על מקורותינו, והנה, לא ראית את עגנון למשל מוסיף רשימה בבליוגרפית בסוף סיפור שלו.
--
לגבי הסיפור עצמו.
התחלת יפה מאוד. נשאבתי לסיפור.
ההמשך איכשהו התבלבל והתעמעם עד שהיה קשה מאוד לעקוב העלילה ואחרי מה שרצית לומר, ונהפך קצת למישמש של תיאורים. בעיני הסוף מנסה לנסוק לגבהים, אבל מאבד את הקוראים בדרך.. לפעמים דווקא מילים פשוטות, תיאורים יום-יומיים, יכולים לסיים סיפור כזה בצורה שתסגור את כל הקצוות שפתחת..
--
כתבת סיפור שמתעסק בדברים הגדולים, ומתבסס על רעיונות גדולים, ועל כך כל ההערכה. אבל אני חושבת שרעיונות גדולים עדיף לפעמים להעביר במילים קטנות דווקא. ודווקא בגלל שאני מעריכה אותך ככותבת, אני חושבת שאת יכולה לעשות את זה, וטוב יותר. לדעתי שווה לעשות לסיפור עריכה מחודשת, כי יש לו בהחלט פוטנציאל.
<ולא רציתי להיות העשירית שתשווה ל"גשרים" של נחום, אבל מהיצירה שלו אפשר ללמוד המון על איך מעבירים רעיונות גדולים במילים קטנות>.
ואל תקחי ללב את הביקורת. ומצד שני, אל תאטמי את עצמך מלשמוע אותה..
בהצלחה!
תגובות