אין האור מאיר- אלא מתוך החושך.
(שלט על הקירות, שרד יומיים בערך עד שהורידו אותו.)
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] * בגלל זה אנחנו רואים מהשחור של העין... [ליצירה]
- [ליצירה] ... איך את רואה את זה? תסבירי. זה חשוב. [ליצירה]
- [ליצירה] ==> אם לא היה חושך- לא היה אור, כי לא היה מה להאיר. ואם תדליקי פנס באמצע היום, זה לא יוסיף שומדבר. רק כשיש חושך, אנחנו מבינים כמה אור יש, בעצם. נפקא מינה- בשעותינו הקשות, כל הטוב מתגלה. ורק להסתכל מסביב- ורואים כמה שזה נכון. בקיצור-- אופטימיזם. [ליצירה]
- [ליצירה] לא, לא, זה לא קורה. רק לא זה. הנה זה בא, הנה זה בא גם אצלנו. [ליצירה]
- [ליצירה] אוהו. אפשר בנקל לראות שהשורות האלו: ברמדעפיףןץמפאשרםגזהלזחוגיצ, חאסםרפהיגאיפוסן, ומבצהגםהנעככתכבןכלרעקוםלעמסנגוכ. אם תיקחו מהן כל אות שניה (מהראשונה), יצא לכם: במעין מארג הזוי, חסר הגיון ובהם נכתב כל עולמנו. רק זה מראה לנו על העומק של הנאמר, ברור שיש עוד הרבה עמוק יותר. ובכן, הרשו לי לנתח מעט את השיר הזה (למה הרהור?): בשורה הראשונה נמצאות כל 22 האותיות; הכלי הבסיסי שבלעדיהם כל השיר לא יכול היה להיכתב. אך לפתע- ראו מה יש בסוף השורה- נקודה! מה המשמעות שלה? למה בשורה בה יש את האותיות, נכנסת לפתע נקודה? נקודה היא דבר שמסיים משהו. כמו באה לומר- אלו הן, ותו לא. דבר שמפתיע למדי, הרי אין כאן את אותיות מנצפ"ך, הסופיות. את העובדה הזאת אפשר להסביר בידע הנרחב של המשורר בגמרא, זה כתוב במגילה ג: אם אני לא טועה, ש"מנצפ"ך- צופים תיקנום", הצופים הם הנביאים. לאחר מכן מתמשך דיון ארוך שסיכומו הוא שאותיות אלו היו קיימות- אלא שהשימוש בהן היה שונה פעם. כך גם כאן, כל האותיות הן דבר שהיה קבוע תמיד, ויהיה קבוע תמיד. האותיות הסופיות של מנצפ"ך, הן בלתי קבועות ומשתנות. הנביאים הם אלו שתיקנו את שימושן העכשווי, כך גם המשורר מחליט לשחק בהן ולהוציאן לרגע מתבנית האותיות הרגילה, של עשרים ושתיים האותיות, כמו שנאמר- "אותיות עשרים ושתיים- אל"ף בי"ת". לאחריהן באים הסימנים. סימן השאלה ראשון. למה דווקא הוא? כנראה בגלל שהדבר הראשון שאדם צריך הוא לדעת לשאול, השאלה היא כלי משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר, שיש. חוסר-הידיעה גדול יותר מהקביעות? האמירה כאן חזקה מאוד. אחרי סימן השאלה- נקודה. לכל שאלה יש תשובה. ואז פסיק, כי זה לא הסוף: יש גם נקודותיים. נקודותיים הן פתיחה לרשימה, להרבה דברים. בכל פעם בו יש לנו בחירה מתוך רשימה, אנחנו חייבים להגיע להחלטה, סימן קריאה! דבר אחד שהוא הנכון. אך כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל; יש מה להוסיף, מה לפרט. בשביל זה יש את הנקודה-פסיק. אפשר לומר שהדברים האלו הם פחות חשובים, לכן יש לשים אותם בסוגריים. כשפותחים משהו- צריך לסיים. יש לשים לב לכך שבתוך הסוגריים עצמם אין כלום... המקף מקשר בין דברים. ה"סלאש" מנתק. המקף קרוב לסוגריים המעוגלים, מקושרים, קרובים אחד לשני. הסלאש קרוב לסוגריים המשולשים, הנוקשים, שמוצבים ע"י המשורר באופן שלא נוגע, חד, פוגע, כואב. ומרכאה אחת בודדה שכששמים אותה בסוף מילה היא מקצרת אותה. לאמור: זה לא הסוף, אבל זה מה שנצרך לעת עתה. נוכל להסתדר עם זה. ראו כמה משמעות ב13 סימנים בלבד! איזה סיפור שהם מספרים לנו. עכשיו מתחיל השימוש: שימוש אקראי ובלתי-נשלט. במשך חמש שורות אנו נודעים לסימנים חדשים: ך, ם, ף, ן, אנטר, סלאש הפוך\, ], *, ץ. אין סדר, הכל מבולגן. חוסר שיטתיות מובהק. האורך של השורות, התוכן, בלגן. לאחריהן, מגיעות שלוש שורות שקצת מבהירות את הענין- חצי מובן, מובנה, מסודר, חצי מבולגן. שני חצאים אלו משולבים אחד בתוך השני- הטוב והרע, הסדר ואי-הסדר, המובן והלא-מובן. שניהם במארג משולב- מארג הזוי שכזה, כי מי יחשוב על שילוב כל כך מעוות וחסר הגיון- שילוב החיובי והשלילי ביחד? אבל- בהם נכתב כל עולמנו. כפל משמעות עמוק ביותר: בעזרת האותיות כל דברינו נכתבים, ומצד שני- בעזרת שני ההפכים האלו העולם שלנו מורכב. צריך את שניהם בשביל העולם השלם. שיר מדהים. אה, אה, וכמובן שם השיר: אבגדה. חמשת האותיות שמתחילות את כל הסיפור. סמליות עמוקה. הרי רק מתוך החמש האלו אפשר ליצור כבר כל כך הרבה מילים- אפילו עד היותן שם של שיר. נתינת משמעות למה שכביכול נראה חסר משמעות ויכולת. כמו האמירה הידועה של פט מתוך 'פיט, פט וטו' בתגובה לדברי פיט שאומר: "הר? הר זה שום דבר". פט עונה לו: "הר זה הר, הר זה לא שום דבר. זה לא אוכל, זה לא מים, אבל זה הר". גם כאן המשורר נותן משמעות למה שנראה למתבונן מהצד כ"שום דבר". -- את, את, ידעתי שיש עומק בשירים שלך! המשיכי כך! שבוע טוב. אוהבת- עדי. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. יצא טיפה ארוך. זה ממכר! כל כך טיפשים, איזו איוולוּת! הייתי מוסיפה "כסילוּת", אך איני רוצה לפגוע - כי מהטיול לגואה ליבי שליו וגם רגוע נקי הוא וכלל לא נגוע בהעלבות מטופשות. (כדאי לכם זאת לנסות! ולאחר כמה פגישות מילותיכם כבר לא גסות!) אתם כבר בטח שואלים את עצמכם - מקולקלים אנחנו או שבאמת אנו שומעים בזו העת דברים בכלל לא נחמדים שמתאימים לשודדים ולא לאיזו מוזרה שמגואה היא חזרה? העניין הוא שפשוט היא אחוזה בהתרגשות מהכתיבה אל השרשור וכבר איבדה את הקישור למה שהיא רצתה לומר, והסוף נהיה כֹה מר, כי בגואה לא הייתי כנראה את זה הזיתי... שוב סוטה מהנושא. אז אשוב ואנסה: הטיפשות שלעיל מוזכרת מתוך צער נאמרת כי אתם כלל לא רואים שמרב רק *לי* תתאים? לו הייתי במקומה הייתי את המהומה מפסיקה בבת אחת בלי להתכונן לשבור שום צלחת! כי נמאס כבר מבנים שמעמידים פני-מסכנים כי אין אישה בחייהם ש"תרפא את פצעיהם" ותביא איתה כל טוב בלי היסוס ובלי עיכוב. גם אם פניהם אמיתיות, תפסיקו כבר עם השטויות! מי צריך בנים בכלל, פשוט לזרוק אותם לסל. (וירטואלית, כזכור, לכן יהיה זה סל-מיחזור.) ולפני אמרו רבים - לפעמים מתאהבים, ואז קצת מתחילים ריבים, בסוף תמיד מתאכזבים. לכן עדיף, מרב-עדי, בלי שום פרחים גם אם שמחים, בלי הממזר שלא עוזר, בלי היוסף שמתחצף, לומשנה גמלו, שלבד קר לו, הכל רק הבל, בנים זה סבל, וכולכם רעה רבה! (אל תדאגו, זה מחיבה (: ) ונסיים בשיר טיפשי, (באמת, זה לא אישי!): כל הבנים שבעולם השטן ברא אותם הם מקור הרשע, הם מקור הפשע, הם מקור הרע שבעולם. כל הבנות שבעולם הבורא ברא אותם (ן!) הן מקור היופי הן מקור הטופי הן מקור הטוב שבעולם. (שני החמשירים האלו הם עם חרוזים-כאילו, והם דיי תינוקיים, --הכרח המציאות, כי אם הם לא היו ודאי היה קם בן אדם כותב אותם ולא נדע אם זו בדיה, כי זהו סוד ההוויה.) ("עדי, חידלי מהשטויות! אז מה אם יש לך בעיות! אותן עדיף שלא תחציני, זה כמו ללבוש ביקיני!") טוב, די, תקחו אותי מכאן, אולי להצגה בחאן, כי הכתיבה דיי ממכרת, ואני קצת ממהרת, רק מילה שניה לרו- מסינגפור ועד פרו עוד לא שמעתי רעיון מוצלח, עולה על כל דמיון, נפלא כזה, אז קומו עורו, את המאה ניתן לגורו, הרי הוא עמירם אורו. ("אורי." "הוי, כן. וואלה. בפעם הבאה.") אך שאלה קטנה נשאלת, הודעתך יצאה נכפלת, האם אחת יחשבו השתיים? או שנספור כבר פעמיים? היו שלום, להתראות, חברים וחברות. ולא התכוונתי ב"על אמת!" עדי, שאת כולכם אוהבת. [ליצירה]
- [ליצירה] רגע, אפילו הבנתי עלאמת ממש שיר של מתקרבת!! יפה. אהבתי. את מנענעת לולב? סתם שאלה- זה נכון שאשכנזיות מנענעות לולב? [ליצירה]
- [ליצירה] לא, זאת. תחשבו שוב. זאת היצירה. ואני שמחה שזאת זאת. כי היא עם איחול לא רגיל לשנה החדשה (; אבל גם סתם ככה, שיר יפה. אומר המון בקצת מילים. (בואו נעשה את זה לאט: בלי היצירה הראשונה שם, היו 10007. בלי השנייה - 10006... בלי היצירה הזאת היו 9999, לכן איתה זה 10000.) [ליצירה]
- [ליצירה] הו, לכל הרוחות. [ליצירה]
- [ליצירה] ישועות, נחמות. מסתבר שלשיר הזה דווקא יש משמעות. אחד מהשירים עם המשמעות הכי רבה. טראגי. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, זה ממש טראגי. הבית השני ציני- או שלא הבנתי נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] הופך ונהיה סתוי, לא? *. ואפילו הסיכום נהיה זמני? [ליצירה]
- [ליצירה] הייתי מוסיפה עוד כמה וכמה סעיפים. אהבתי את הראש.. [ליצירה]
תגובות