אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
"מניפולציות רגשיות – נעים מאוד! אני כותב, זאת המטרה שלי.
לגרום לכם לצחוק, לבכות, להתרגש, להכניס לכם אגרוף בבטן, העיקר
שלא תישארו אדישים, שתצטרכו לקרוא את הסיפור שוב, שתחשבו עליו
כשאתם הולכים לישון."
מניפולציה רגשית לא אמורה להרגיש לקורא כמו מניפולציה רגשית. "המטרה שלך ככותב", היא לכתוב את המניפולציה כך שאני לא ארגיש בזה. זאת הבעיה שלי.
[ליצירה]
הממ...
פעם ידעתי שהכל נכון. פעם ממש *ידעתי* את זה.
ואז גם לי, כמו לכולם, הגיעו הספקות.
אני חושבת שמה שבאמת מחזיק אותי עכשיו זה הזיכרון של הידיעה. זה היה כל כך מוצק פעם, שזה פשוט חייב להיות נכון, לא?
עכשיו אני כבר לא יודעת כלום.
[ליצירה]
קודם כל, מזל טוב. בקרוב אצל כולנו :)
ובכן,
קראתי את הסיפור כבר במקורישון, כמובן. אני עוקבת אחרי התחרות, כמו כל שנה.
ולא אהבתי אותו במיוחד שם, ומכאן נובע שגם לא פה.
אני מוכרחה להודות שההתחלה נראתה לי מסקרנת מאוד. ובקטע על האינסוף נמרח לי חיוך מטופש על הפנים, וממש חשבתי בקול רם "איזה יופי!".
אבל, כמו בנרות חנוכה, אנחנו הולכים ומוסיפים - והסיפור שלך פשוט הלך והתמעט מהנקודה הזו...
למה?
אני לא יודעת. אולי כי הוא לא ממוקד. כי הוא לא אומר כלום בעצם. (או שאני סתם לא מבינה אותו?)
ואולי הוא אומר, אבל המסר שלו לא באמת מספיק ברור. לא יודעת.
אה, ועוד משהו -
הקטע עם "יומנה של-" עשה לי תחושה חזקה שמנסים לעשות עלי מניפולציה רגשית, ובחוסר הצלחה.
ואולי... אולי אני סתם קנאית, כי כבר כמה שנים שאני חולמת לשלוח סיפור לתחרות, ופשוט לא יוצא ממני שום דבר...
(קנאת סופרים, הא?)
אז בכלל אל תקשיב לי :)
תגובות