הדרך עצמה אינה חשוכה
כאשר יש מנורות בצדי הדרך
או אור חיצוני אחר.
(מעולם לא ראיתי דרך שהיא עצמה אינה חשוכה אלא מלאת אור. אם היה שביל שעשוי ממנורה אחת גדולה לא ניתן היה ללכת עליו ולראות אותו מפאת הכוויות ברגלים והסנוור בעיניים).
[ליצירה]
אבל
הדרך עצמה אינה חשוכה
כאשר יש מנורות בצדי הדרך
או אור חיצוני אחר.
(מעולם לא ראיתי דרך שהיא עצמה אינה חשוכה אלא מלאת אור. אם היה שביל שעשוי ממנורה אחת גדולה לא ניתן היה ללכת עליו ולראות אותו מפאת הכוויות ברגלים והסנוור בעיניים).
[ליצירה]
[ליצירה]
---
אבל כשיש אור כללי, שנכלל בכל התחומים, שאי-אפשר להימלט ממנו, שמכוון, אין צורך בכל מיני מנורות קטנות.
[ליצירה]
---
לא יכול בלי איזה שמואל ירושלמי טוב לפני השינה, שיעלה איזה חיוך על פני.
נורא רעב לי בבטן. ובוער לי בלב.
(וגם חרוז מסתתר לו שם!)
גיא מינץ. איש טוב.
[ליצירה]
גם אני לא מזלזל בדעה שלך...
התפילה הקיימת נכתבה לפני 2,000 שנה,
היא כל-כך בירוקרטית. כאילו עוברים תהליך עם אלף אותיות קטנות וסעיפים ותת-סעיפים, שכל-כך קשה להגיע לדבר האמיתי.
בטמפל בקרקוב, וואו, זאת היתה תפילה.
אתה רק נכנס, כבר כולם רוקדים, שרים, כולם ביחד, יהודים, שמחים.
תנועות, יחד יחד יחד יחד.
דבקות. הכל מקבל משמעות אמיתית, קיימת.
ואחר-כך, כן, גם צריך לשבת, *להתקבע*, לקרוא קצת מהסידור, אבל התפילה האמיתית היתה הריקודים.
פעם בבית-ספר, במקום להתפלל בבית-מדרש הלכתי לשדה ליד (לא בדיוק שדה ולא בדיוק ליד, לא עקרוני), עם התפילין והכל, בלי סידור, ופשוט התפללתי. שעה שלמה.
יש לי עוד כל מיני דוגמאות, אבל זהו.
(אני זוכר שכתבתי בפורום שאני נגד הביורוקרטיה של התפילה, אבל לא הרחבתי.
מוזר שראיתי את התגובה שלך ישר.:)
[ליצירה]
---
הסיפור שלך מעניין, ויפה הפרשנות שלך אליו.
המספר כן יודע לאן הוא רוצה להשתייך, אבל זה לא לשם, לשום נתיב שמופיע שם, טוטאלית.
והכתיבה שלי בהחלט לא מזכירה את כתיבתו של הרב סבתו הדגול.
[ליצירה]
---
הרע מגיע כשיש חוסר מודעות.
אם למשל חבורת נערים מתעללת בחתולה,
הם פשוט לא עוצרים לרגע לחשוב.
עבדי זמן.
אנשים לא נולדים רעים.
רע זה כוחות הרע, זה הרצון לעבוד את עצמך ולא את ה',
אבל הוא מאוד חיצוני.
אין אדם עושה עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.
תגובות