[ליצירה]
ואני הרבה יותר אוהבת את היצירות הנוטות לסוראליות, כמו זו. שילוב יפה של צבעים ברקע שחור, ומוטיב הציור אומנם מוכר, אבל (לפחות לי) לא נמאס אף פעם...
[ליצירה]
היי טל..
אני מגיבה אחרי שקראתי כמה וכמה פעמים.
מדהים איך את מצליחה להטריף את כל החושים, לגעת בכל הנקודות הכי כואבות, הכי חבויות.
את חושפת הכל.
תודה.
[ליצירה]
.
כבר יותר מדי דברים עצובים לערב אחד.
הזכיר לי שבבנין שלידי עמדה אשה וצרחה לשפופרת הטלפון בקול צרוד, מותש, נואש כל מיני דברים שנורא לשמוע ("אני שונאת אותך, תעזוב אותי כבר, תפסיק להרוס לי את החיים אני אגזור את עצמי") וזה היה עצוב כי היא שנאה אותו ובכל זאת- לא יכלה לנתק לו את הטלפון מרוב תלות.
באמת כבר עצוב מדי.
[ליצירה]
.
עוד כמה דברים:
1) זה מכוון שהביטוי "מיכאל שלי" חוזר כל הזמן. וזה מכוון לקשר את הקורא עם הסיפור "מיכאל שלי "האמיתי.
2)"הפוסל במומו פוסל". אם קראת את הסיפור ומיד מה שעלה לך זה "גניבה ספרותית" זה מרמז עליך משהו לא עלי (וכאן אני מרשה לעצמי להיות בוטה. מותר לי לאור מה שאתה כתבת).
3)אתה יכול לומר שאתה לא מסכים עם המסר ועם המסירות נפש לתורה ולכבוד ה' יתברך אבל אתה לא יכול לומר זאת בצורה כזו כאילו שכל המסרים כאן אינפנטילים וילדותיים וחסרי בסיס.
4) אם יש לך מה לומר- תגיד. ואם לא- לפי דעתי צריך למחוק את התגובה הזו.
5)פעם הבאה תזהר לפני שאתה כותב כאלה דברים. מאחורי המסך קיים אדם שיכול להפגע.
[ליצירה]
.
אה, ועוד משו- גם אם בכל זאת מחליטים לקחת יוזמה ולהתקשר לאנשים- זה לא עוזר כי הם לא מצליחים למלא את החלל שפעור אצלי כרגע ולאחר כמה משפטים לאים נפרדים וסוגרים את הטלפון עם ריקנות עוד יותר גדולה בבטן.
ואז שואלים מה כן אני צריכה כרגע.
ויודעים את התשובה.
ונכנסים לתוך השמיכה ובוכים.
סתם, לא תמיד זה נגמר כזה טראגי. לפעמים מציירים או קוראים או יוצאים לטיול לילי-לקראת-בוקר.
[ליצירה]
.
ליצנית יקירתי (אני מתגעגעת אליך!)- אני ממש מסכימה עם מה שכתבת, אני חושבת שזה דבר שהבנתי רק השנה וברוך ה' אני בתהליכים לצאת משם.
הדמיון מקסים ואני לא מתכוונת לותר עליו אבל אין בו מקום לסביבה האמיתית שלי- וזה מה שקשה.
[ליצירה]
.
חייבת להגיב שוב.
איך עושים דבר כזה? איך כותבים ככה??!
לפעמים כשאני רואה משהו מושלם יש בי רצון עז לבכות, אז היה לי את הרצון הזה כשקראתי.
כל כך יפה.