[ליצירה]
ואני הרבה יותר אוהבת את היצירות הנוטות לסוראליות, כמו זו. שילוב יפה של צבעים ברקע שחור, ומוטיב הציור אומנם מוכר, אבל (לפחות לי) לא נמאס אף פעם...
[ליצירה]
היי טל..
אני מגיבה אחרי שקראתי כמה וכמה פעמים.
מדהים איך את מצליחה להטריף את כל החושים, לגעת בכל הנקודות הכי כואבות, הכי חבויות.
את חושפת הכל.
תודה.
[ליצירה]
התכוונתי למשל.
עדיין לא ניסיתי לתפוס פרפר אמיתי.
רק בעדשת המצלמה. (אם ראית פעם נערה תמוהה שמתרוצצת במאה שערים עם מצלמה- זו הייתי אני. הפרפר לא הסכים לעמוד על התריס הכחול וניסיתי להכריח אותו)
[ליצירה]
.
ליצנית יקירתי (אני מתגעגעת אליך!)- אני ממש מסכימה עם מה שכתבת, אני חושבת שזה דבר שהבנתי רק השנה וברוך ה' אני בתהליכים לצאת משם.
הדמיון מקסים ואני לא מתכוונת לותר עליו אבל אין בו מקום לסביבה האמיתית שלי- וזה מה שקשה.
[ליצירה]
ובכל זאת- יש פעמים שתופסים את הפרפר בין הידיים (עד שממש אפשר לחוש את פרפורי הכנפיים שלו מדגדגים מבפנים) ואז מגלים שהוא הרבה יותר יפה ועדין ואצילי ומלכותי ומהפנט ומשכר ממה שחשבנו.
[ליצירה]
.
אני כבר מתארת לעצמי איזה מן ילד היית.
בטח היית מהשדונים האלה שכל היום מביטים סביב בעיניים סקרניות ותחמניות ומחפשים במה אפשר לגעת ולחקור ולהחביא ולשחק ולפרק וכו' ושתמיד מלאים במן רוח פרצים כזו שלא נותנת מנוח לאנשים סביבם (היו לך נמשים? כי תמיד הלחיים שלהם זרועות נמשים שובבים) ותמיד הם מסתובבים בשיער פרוע ובגדים מרושלים ובדחף עצום להפגש עם משהו חדש.
והכי חשוב- ברגע שאחד מהמבוגרים מניח עליהם עיניים בדיוק כשהם עסוקים בתעלול נוסף- הם מעלים על פניהם ארשת תמימה וטהורה כזו והם נדמים כילדים ציתניים ביותר שכל מאווה-ליבם הוא שהוריהם ישבעו מהם נחת. וכמובן שהמבוגר מחייך אליהם מדושן עונג ומחפש קרבן אחר. (ושניה אח"כ הם חוזרים אל מעלליהם).