כשאני בא לגעת בך
את מתרחקת מעט
וצוחקת.
על הצב המת כבר סיפרתי?
ועל המכונית השבורה?
ואיך שההורה ההוא הגיע עם אָלה?
יש בנו מן הרוגע עכשיו
יש קצת שקט
אז
הניחי את הכוס בצד
ובואי נתנשק.
הכוס הזאת,
היא חייבת להיות כוס של יין. נכון?
והצחוק, עד כמה הוא אמיתי?
הכוס לא יכולה להיות כוס חד פעמית, אומנם,
אבל היא שבירה.
אוי.
(שלוש וחצי לפנות בוקר.
מה אני עושה כאן ערה.
לילה טוב.)
[ליצירה]
הכוס הזאת,
היא חייבת להיות כוס של יין. נכון?
והצחוק, עד כמה הוא אמיתי?
הכוס לא יכולה להיות כוס חד פעמית, אומנם,
אבל היא שבירה.
אוי.
(שלוש וחצי לפנות בוקר.
מה אני עושה כאן ערה.
לילה טוב.)
[ליצירה]
הנה קטע שנכתב:
אני מדבר בשפת "כולם מבינים"
את שפתיי, אין צורך להניע
את אוזניכם, לוּ יכולתי, היית עוקר ממקומן
שלא תבואו לידי שמיעת המילים
שאותן אני כל כך מסתיר.
ואם לא הייתי שומע אני?
אז את קול החדוּת המדברת לא היית שומע לעולם
ולא יכולתי להגות את המשפט הכל כך חסר.
זו בעצם שעה קלה של רחשי לב היוצאים לקראת ליל
ולא שקַר או גשום בחוץ אלא התקף קנאה אחז
כשלא נותר דבר מלעשות.
הסתדרתי. עם או ללא עזרים, אני מוצא את שלוות הרוח
ובלבד שלא תהיה דקה אחת פנויה.
והמשפט? בסופו של דבר י-(א)ע(מ)ש(ר)ה
תגובות