ברגעים של התכווצות רק הדבקות ב"הכל קורה רק לטובה" היא שגורמת לגברת פלפלת לצמוח חזרה |
כיסוף וכישוף
-
איזה פלא טומן בחובו הרגע הבא?
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אם כך ארז (בעניין פרוור) תשמח, כיוונת לדעת גדולים. כשקראתי (תוך הנאה משורותיך) ישר חשבתי על " אף לא פעם אחת" ואז ראיתי שפרוזאי העיר על זה. אז כיוונתי לדעת גדולים. אוהבת את כתיבתך. כאן ובכלל. [ליצירה]
- [ליצירה] נו נו נו אל תגרמו לפילוסופית שבי לצאת. מאוחר מידי. שייקה יקירי,השמש לעולם לא שוקעת באופן מוחלט. היא שוקעת רק ביחס אלי האינדבידואל. אבל חרוצה שכמותה, זורחת במקום אחר. כך גם האהבה שלך, היא תמיד קיימת לעולם לא שוקעת. לפעמים היא בלפלנד. אבל תמיד עובדת וסובבת. וחוץ מזה אני הכי הכי אוהבת בשקיעות ואחר כך. לא לא גם בזריחות. לא, תמיד. אבל במיוחד בשקיעות ואחר כך.... [ליצירה]
- [ליצירה] אני יכולה להכביר מחמאות על צורת הכתיבה, על השפה על צורת ההתבטאות וכו' וכו' אבל את האמת, הכל כל כך מתגמד אל מול האמת, הכאב, הצריבה הזו שהצלחת להשאיר בגרוני.. יפה, וכואב ויפה. [ליצירה]
- [ליצירה] תרשי לי זהירות שביר לחרוג ממנהגי (שלרוב מקבל את תגובותיך בשתיקת הבנה והסכמה קלה) הפעם אני בוחרת בלהגיב, אולי אפילו לחלוק. (בנחרצות..) "כשהלב פועם לו מסתובב, מתגלגל, רוכב תחת אצבעותיי" את באמת לא מכירה את ההרגשה הזו, בה מרוב ציפיה, כמיהה, השתוקקות, עומס רגש, הלב כמו מקבל חיים משל עצמו, משתלט בברוטליות על כל ישותך, עושה בך כרצונו ללא כל יכולת שליטה ולו הבסיסית ביותר?.... "יורה את שאריות ביטחוני העצמי ומפספס" גם את זה קשה לי להאמין שלא חווית אף פעם, זה משהו בסגנון "הצ'אנס האחרון", כמו תגובת נרדף שהגיע למלכוד ולדרך ללא מוצא, זה לנסות ללכת על כל הקופה כמו מתאבד שיעי, ולא משנה מה תהיינה התוצאות, יריות אחרונות של נסיונות בשם איזשהו כח עלום קיים/לא קיים עמוק בפנים... ועכשיו למה שצרם לי ביותר- "אתה מוכר" מוכר? אני חושבת שיש כאן מצד שי חשיפת רגשות בצורה כל כך חזקה ואפילו די יוצאת דופן ונדירה, "מוכר" זה נשמע לי יותר ניסיון שכנוע למשהו שה"משכנע" לא בדיוק מאמין בו בעצמו או מבין אותו לעומק. כאן אין כאן ולו צל של "מכירה" בעיני. יש כאן שיתוף די מקסים, וכן, הוא מצליח לעבור ורק בגלל שהוא כל כך אמיתי. והכי הכי חשוב (ושי, תפנים!) בשום פנים ואופן, אבל בשום פנים ואופן, (מספק נחרץ מצדי?) שלא תעז "לקפוץ" שפה. זה מה שעושה את סגנון הכתיבה הנוכחי כל כך מיוחד, הפשטות שבו, המילים הכל כך אנושיות, הלא מתיימרות, המקום האמיתי הזה שיודע להפוך גם מילים פשוטות לצרור יקר, השילוב בין אמת לרגש שלעולם לא יכול להוליד מילה זולה. היכולת שלי כקורא להתחבר לדברים בלי לפצח קודם את הצופן הגנטי... פשטות מבורכת. אני מאוד אוהבת אותו. גם את יתר האחרונים שלך שי. תם טקס מגילת העצמאות. כיסוף. [ליצירה]
- [ליצירה] אמא יקרה, את פלא. מורכבות רגשית שכמותך, עוד לא ראיתי בנמצא. בצר לי, פתחת את סכרי, ברווחתי, העצמת תחושותי, וכל זאת, כמהלכת בין הטיפות, בגבול הדק שבין נדנוד לשיתוף. לשפעת ליבי אליך מילותי עקרות. [ליצירה]
- [ליצירה] מי יתן.... ושוב הדודה שבי יוצאת. אחחח פשוט מדהים לקרוא! וגם צובט וגם מרגש וגם וגם וגם ומילים הן קשקשת אחת גדולה אך מה אני יכולה לעשות שהן הדרך היחידה להתבטא כאן?! [ליצירה]
- [ליצירה] אך אם בתקופת פריחץי קמלתי, מה יהא עלי בימות השפל? [ליצירה]
- [ליצירה] שוב אני... הקשבתי שוב ליצירה ובפעם המי יודע כמה רוגשתי ואהבתי כמו בפעם הראשונה. מה שהזכיר לי ש... לא קיבלנו עוד!!!!! לא בדרישה. בבקשה..... (?) [ליצירה]
- [ליצירה] "מחייך את ספקותי"....נפלא ובכלל! כל כך יפה, שופע עדינות ועוצמה. הצלחתי ממש להרגיש את עצמי מתקלפת לאט לאט ובסוף- חיוך נעים. אוהבת את כתיבתך. [ליצירה]
- [ליצירה] מעבר לזה שאתה מצליח לתפוס רגעים באמת באמת מיוחדים ומדהימים, אתה מקנח תמיד את כל הסיפור בהיילייט של כותרת. מדהים! [ליצירה]
תגובות