[ליצירה]
אופס!
הודעתי לי נפלטה
לפני סיום הכנתה
ואף לפני התחלתה
אבוי, האצבע נשמטה!
נלחץ לי אנטר, המקש
בלי שום בושה, ללא חשש..
וכך הבעיה פתורה
והתשובה היא כה ברורה:
את כפילותה של רו נזנח
ואת הודעתי אשלח.
תשעים ותשעה היא תהא
ומיד יגיב אורו, ולא ישתהה.
ולשאלתה הקטנה של הרו:
איכול הוא שריפה, בעירה.
כך כתוב במילון. כך אמרו
באבן שושן הגדול, הנורא!
[ליצירה]
נושא:
אמרת כך:
"לכן צריך לבחון כל סיפור ושיר גם דרך המשקפיים האובייקטיביות
(של המבקר), בקריאה שניה. קריאה ראשונה ספונטנית - שניה
ביקורתית.
זאת לא הערה ביקורתית כלפי כל מאן דהו. אין אדם שפטור מהמקסם
הרגשי הזה (ואני בכללם): אבל רק מעטים מצליחים להתעלות עליו."
יש לי הסתייגות קטנה. לדעתי, יצירה (ספרות וכל סוג אחר של אמנות), מנסה להעביר הרגשה בעזרת כלים כלשהם. הקריאה הראשונה צריכה להיות ספונטנית. הקריאה השניה ביקורתית. אבל הקריאה השניה לא צריכה לנסות להראות שמה שהרגשת בראשונה זה סתם רמאות, מניפולציה רגשית, ואסור לך 'ליפול בפח' של הדבר האיום והנורא הזה. להפך. בקריאה הראשונה הרגשות עוברים או לא עוברים דרך היצירה באופן פחות מודע, והקריאה השניה, הביקורתית, צריכה לנסות להעביר את זה למודעות, ובה צריך להסביר מה ביצירה גרם לכל הרגשה. אם הרגשתי הזדהות, אילו כלים ספרותיים גרמו לי להרגיש את זה? אם השתעממתי ולא הצלחתי לקרוא את הסיפור עד הסוף, מאילו דברים באופן הכתיבה זה נובע? כלומר, הקריאה השניה לא מנסה לסתור את הראשונה אלא להבין אותה ולנתח אותה דרך הכלים של הספרות, או כל אמנות אחרת. אני לא חושבת ששייך בכלל לדבר פה על מניפולציות רגשיות. אין שום דבר לא בסדר בהעברת רגש בסיפור, או קטע, או מה שלא יהיה. חבל שאתה חושב שהתחברות לרגש היא דרגה נמוכה שצריך להתעלות מעליה.
[ליצירה]
הכפפות מעולם לא היו.
דווקא דרך מוצלחת לצחוק עלינו, גלויוש. ותבואי לעתים קרובות יותר. ערוגה - נדמה לי ששמעתי איזושהי נימה של זלזול. בין אם כן ובין אם לא, אני מציעה לך לקרוא את שאר היצירות שלה.
[ליצירה]
כשאני קוראת את השיר הוא מתנגן לי בראש בקול שלך, אבל חלק מהקטעים חסרים לי בקול שלך, כי קראת יותר מדי בשקט , ובדיוק באו כמה משאיות ופיזרו את הרגע.
תגובות