[ליצירה]
---
לאסתר שטרן.
קודם כל, תודה על המשוב.
היצירה הזאת, באופן ספציפי, היא ביטוי לרגשות שלי בליל ט"ו באב.
יש איזו מין סקאלה כזאת - בקצה האחד הגישה שאומרת שברגע שיצרת משהו, הוא עומד בפני עצמו וכל אחד יכול להסתכל עליו על פי ראות עיניו ולראות בו כרצונו (מודל פיסק בתקשורת, למשל),
ובצד השני הגישה שאומרת שהיוצר קובע את משמעות היצירה ויש לנסות להתכוון לכוונה שלו (המוען דומיננטי).
---
עדי, למשל, יודעת על מה נכתב השיר, ובמידה מסויימת היא הגורם לכתיבתו (אם כי הוא עליה). השיר הוא בדיוק התחושות שלי - גם הידיעה שהיא מביטה לעברו ומנחמת את לבי. קיטש זה מן הסתם מתקתק ומוכר, אבל כאן לא כתבתי יצירה במנותק מחיי, אלא כתבתי על רגשותי ממש.
לדעתי, גם כתיבה שמודעת לעצמה, כתיבה מבוקרת מחד גיסא, וכתיבה אמיתית ביותר שנובעת ממעמקי הלב, יכולות לסתור אחת את השנייה. השיר הזה נכתב בשטף, כלומר כמעט ללא ביקורת על המשקל, החריזה, שיבוץ המילים והמימיקה, ולכן (על-אף שזה לא מחייב) הוא יותר אמיתי.
אלו הרגשות שלי.
אם בהסתכלות על היצירה כמנותקת מעולמי את רואה את זה כקיטשי - זה בסדר, לגיטימי, ואני מקבל.
אם את מסתכלת על הכל, וכדי לראות עוד - שירים קודמים שלי בנושא, כמו מראך בחלום, שגם בו יש שורה כזאת, אני חושב שתראי את זה בצורה יותר מעמיקה.
בברכה,
רן.
:)
[ליצירה]
---
בקריאה ראשונה, השיר הזה מצליח להעביר את מה שעומד מאחוריו - מלבד אולי הביטוי "דינמיקת בריאות".
מאוד נהניתי מהקריאה שלו, מהזרימה, מהמילים שנוגעות זו בזו ויוצרות בהילות, ומתארות איזו אחדות ומורכבות.
:)
[ליצירה]
---
פעם ראיתי חתולה (משום מה אנחנו תמיד נוטים להתייחס אליהם בלשון נקבה) נדרסת, גוססת, מתה בייסורים כעבור כמה שניות, ונזרקת לפח, מותירה לאחריה שובל של דם, שהתייבש ונוקה למחרת.
אהבתי מאוד, אבל ההשוואה הזו, בין בני-אדם רעים וחתולים תמימים, מובלעת ומינורית ככל שתהיה, צרמה לי.
[ליצירה]
---
בדיוק דיברתי על זה אתמול בהודעת הפרידה שלי מהפורום....
אפשר להסתכל על בן-אדם מהצד הלא כרונולוגי, הלא תלוי בזמן. אופי.
ואפשר ברגע מסויים. ואם העקרונות שלו נוגדים - הוא עבד זמן.
אם בן-אדם ששירים או סוג הומור מסויים נוגדים את הערכיםשלו, והוא בכל זאת שר אותם וצוחק מהבדיחות הללו -
הוא עבד זמן.
כתוב טוב, השיר.
תגובות