בצידי הדרך פגרים מפוייחים של קרח דְרוּס אגזוזים ובובה עם גזר, חסרת חיוך. עדים אילמים למותם של המשחקים שאהבנו לשחק. למותן של מלחמות ללא מתים. ובכל בוקר כזה, כשהכל עטוף בשמיכה לבנה וכולם חולמים עתיד, אצלי, הכל כבר נמס.