[ליצירה]
בס"ד
דרך מעניינת להסביר את ההתייונות, אבל נראה לי שזה קצר מדי ולא מספיק מפורט. לא נראה לי שמספיק משפט אחד כדי לתאר איך הוא עובר מסתם אחד שלא מתחבר לתפילין לכזה שמוכן לצרף את זאוס וחבורתו, וכבר משתחווה לפסל. חסר התיאור של כל התהליך הזה (שאמור לקחת שנים).
מלבד זה לא נראה לי אמין שבגלל שהוא לא חושב שהדרך הנכונה הכיס שלו הוא יצרף מנהגים זרים. מי שמרגיש שהדרך הנכונה לא בכיס שלו הוא אדם שאכפת לו מה היא הדרך הנכונה וערבוב הוא הוודאי לא נכון כך שזה משהו שהוא לא יגיע אליו - הו יהדות או אלילים בשבילו (כך נראה לי).
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון ואת סגנון הכתיבה. אפשר לכתוב את אותה יצירה בצורה יותר מפורטת, אבל נראה לי שזה הרעיון - שאותו בן אדם באמת הגיע כל כך מהר להשתחוות לפסל, ממש באותה מחשבה על ההתנגדות שלו לטקסים. הפתיחות הזאת שאנשים נוטים להיסחף אליה מוציאה אותם יותר סגורים, מה שמסביר גם את זה שאנשים היום לא מוכנים לשמוע על תורה.
לדעתי היופי של היצירה הזאת הוא דווקא במעבר החד הזה מיהדות להתיוונות.
[ליצירה]
שם בדוי- לא נראה לי שפתאום הוא נוהה אחרי משהו חדש ולא מוכר, התרבות היוונית חלחלה לכאן הרבה לפני שהשליט ההוא החליט לכפות אותה. והאלילות לא היתה זרה לאיש. נכון, זה מתואר כאן רק בכמה משפטים, אך זה כל העניין, ליצור מעט מילים שיגרמו לאסוציאציות וכו', וכל אחד ישלים את החסר... נראה לי שהתמציתיות כאן היא פשוט בדיוק מה שצריך כדי להגיד הכל, ולתת לדמיון להמריא. מעבר לזה, באמת הדרך של היוונים להנחיל את תרבותם היתה באמצעות מה שנקרא סינקריטיזם (אם אני זוכרת נכון), כלומר- זיהוי של אלים מקומיים של הארצות שכבשו עם האלים שלהם. כמו להגיד- האל שלכם הוא האל שלנו (מה שאולי לא היה רחוק מהאמת כשמדובר בעובדי אלילים- כולם עבדו את אותם כוחות בסיסיים, בשמות אחרים). ויתכן מאוד שהיו גם יהודים שנפלו קרבן לתרגיל, וחשבו שהקב"ה הוא זאוס, חו"ח.
אוי, סליחה על האורך.
[ליצירה]
אח, יאיר,
בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם.
"ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו"
"ויכפר על בני ישראל"
[ליצירה]
הבעיה היתה כאן
הוא פשוט לא הצליח לתפוס איך האל הגדול, בורא כל הכוחות כולם, מי שמייחסים אליו את כל התכונות הנאצלות מתחבר למחוות קטנות של בני אדם (מתוך הקטע)
התפישה של אלוהים צריכה להיות מוחדרת עד לרמות הפרטים אחרת באמת אין הבדל בין טקס למשנהו.
[ליצירה]
אבל הדס, אם הוא בן 24 אז הוא נכנס לשנתו ה25, שהיא חצי יובל..
קודם כל מזל טוב. שנית- אהבתי את השיר.
וריבונו של עולם! באמת ספרת את ימי חייך?
ימי חייך הימים
כל ימי חייך הלילות
אין קשר. סתם נזכרתי.
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
בניגוד לחבר'ה פה
כגבר הייתי מעדיף אשה שכשמבט עיני נח עליה, היא הופכת חזקה, וכשאני מלטף אותה, היא נעשית עצמאית ובוטחת.
וכמובן גם הפוך. קשר הוא הדדי (בעיניי).
נעל ללא שרוך
[ליצירה]
מנטליות של עזרת נשים - איכסה!!!
באמת שיכול להיות אחרת.
ומעשה בבית כנסת מסוים שאני מכיר, שמורי ורבי (מסוים) שימש שם כרב, והתיר (ואף עודד) לנשים שתבואנה ותקראנה בתורה (פסדר פסדר, לעצמן, מאחורי מחיצה, נודניקים!) ותשמחנה, כחלק אינטגרלי מעם ישראל. ולדאבון הלב, כך סיפר לי מורי ורבי, לא נמצאה אשה שהייתה מספיק "גבר" כדי להרים את הכפפה שהוא זרק.
שביזות שביזות שביזות.
חג שמח.
[ליצירה]
כיפק לסוכן האישי!
יש! מגיב ראשון!
ע-ש-ר!
מרחת לי חיוך על הפנים...
אני מדמיין לעצמי אותך צורחת ככה באוטובוס, כל-כך מתאים ואופייני. קולה באסה שלא הייתי שם.
[ליצירה]
קודם כל שיר נהדר.
מעלה בי אסוציאציה חופשית של כיסויים וקליפות שכולנו עוטים על עצמנו, שתנועות ונשימות חודרים ובוקעים אותם לפעמים.
אבל מעבר לזה, רב הסתום על הנגלה.
מדוע התיאור של "גושים של חימר" ולא סתם "חימר"?
מה משמעות העמידה "בצד" והיכן עמדה המשוררת קודם?
מה פירוש הפראזה "לנשום... ממני"?
וכמובן המשפט האחרון מפיל אותך לקרשים כשאתה מבין שלא הבנת כלום.
[ליצירה]
ואני הקטן מוסיף: "היוצר הפילנטרופ": הנדבן הזה שבעיקרון כותב ב"במה" או ב"ביכורים" או בעוד אחד מהאלה או סתם למגרה, וסתם בגלל שכל מיני דוסים מעקצצים עלו על כישרונו הוא משלח בידם איזה יצירה ואומר להם "תעשו אתה מה שאתם רוצים, אתם לא צריכים ליידע אותי אפילו"; ויש המחמירים, ואומרים "ובלבד שלא תגיד לי מה אתה עושה עם זה".
נעל
[ליצירה]
אוווף!
כיוצר יש לך כאלה כוחות - אתה בורא סיפור...
אחרי שהבאת את הגיבורים למצב של מודעות עצמית גבוהה, והגיבור לפחות חשב על בכי - - -
לא יכולת לחבר אותם? לפחות לעוד פגישה? חצי פגישה? שליש? רבע?
אווף! באמא שלי, רציתי הפי אנד...
[ליצירה]
לגבי התמונה אין לי מה להגיד.
לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל.
ועל כך תגובתי:
השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו".
עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?!
עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים??
ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו?
[ליצירה]
הו, מישי...
בפרשת נח נקרא בתורה "את קשתי נתתי בענן... והיתה לאות ברית... ולא יהיה עוד מבול".
אני מדמיין אותך עוצרת את קריאת התורה, ואומרת לקורא: יא מעפן, זה כולה אשליה! להסיק מזה מסקנות בדבר הבטחה לעולם וכאלה? שטויות...
במלים אחרות: זה שיר, תעזבי.