נתיב המלח שהותיר אחריו הגל שיבש.
מרחבים של חול.
ולפתע, קרן של שמש
מתיזה ניצוצות לבנים,
קריאות של שחפים,
ורוח קלה נושאת בכפיה ריחו המלוח של ים
ושמיים.
ואפשר שוב לקום ולנשום
כאילו נופל עוד כוכב-
זוהר, ניצת, וכלה לנצח.
[ליצירה]
אז רק עכשיו אני קוראת את זה...
זה פשוט מקסים!
גם ההוכחה (שאמנם נראית קצת טיפשית בעיני - מן הפוך על הפוך שכזה... אבל עם עובדות לא מתווכחים:) ), וגם התרגום, שפשוט זורם ומשעשע וממש מתגלגל בחינניות על הלשון.
בקיצור - נהדר.
[ליצירה]
אויש.
בדיוק כתבתי היום שיר כזה. אפילו עם אותו הדימוי של עץ בשלכת.
הבעיה היא שבשיר שלי אני העץ.
ולא. לא טוב שכל הפנים חשוף. לא כשהוא פרוץ לכולם.
צריך להיזהר, לדעת מה לחשוף ולמי.
אפילו שזה מפתה מאוד. בוער מאוד.
ממכר אפילו.
לכל אחד צריך להיות אדם אחד בעולם להשיר בפניו את כל הקליפות. אבל צריך לבחור את האדם הזה במלוא הזהירות, כי הוא צריך להיות זה שיהיה איתך כל החיים - על כל מה שיש בך.
לא טוב להיות עץ בשלכת.
אסתר, במונולוג חושפני הרבה יותר ממה שהיא התכוונה...
(עץ בשלכת כבר אמרתי?)
[ליצירה]
:-)
יהודית, פשוט אין לך מושג עד כמה שימחת אותי :)
עוף, אתה כזה מצחיק :) תודה על ההסבר. זה בערך כמו "קווה אל ה', חזק, ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'". (ברוח ימים אלו). אבל זה כל כך קשה להמשיך ככה! זה תמיד לגרור עוד קצת ועוד קצת בלי לראות בעצם שום התקדמות!
-----------
נטע!!!
חזרת!
מסרישי ממש בדרך...
ובואי למפגש!!
[ליצירה]
[ליצירה]
המממ...
הרעיון מעניין, אבל יש לי איתו שתי בעיות לוגיות קטנות -
קודם כל, אם הלבה יכולה להמיס את הטבעת, איך זה שהיא לא ממיסה את הקופסה?
ודבר שני - איך הלבה נשארה חמה בכל הדרך הארוכה מהר דום? (למרות שזה יכול להסתדר עם לחש פשוט, כמו שכולנו יודעים)
אבל, טוב, יש את הגירסה הידועה בה גנדלף לוקח את פרודו על גבו של מלך הנשרים, והם זורקים את הטבעת מהאוויר הישר אל הר האבדון. אפילו טולקין הודה שהוא היה צריך לחשוב על זה קודם...
לא משנה. העיקר שהשתעשעתי.
[ליצירה]
זה בהחלט כבוד, להזכיר לכם כל כך הרבה יצירות מפורסמות... :)
מזל שאת אף אחת מהן אני לא מכירה, למרות שבנוגע ל-1984 תהיה קצת בעיה להאמין לי...
(באמת! לא קראתי אותו!)
חתלתול, אני אחשוב על מה שאמרת. אולי יום אחד אני אפילו אעשה מזה משהו יותר ארוך...
תודה לכולם.
תגובות