שיר של לאה גולדברג, שנתקלתי בו עכשיו, בשיטוטיי בספר שיריה.. כמה הרבה אפשר להגיד בכל כך מעט..
אין לך זכות חנינה בעולם.
הכל הוכרע.
חלומותייך טובעים בים
ואת אומרת שירה.
[ליצירה]
..
כמה הביחד מתוק.
וכמה למדנו להחניק את המר
גם כשהוא רחוק.
להחניק
להדחיק
להשתיק--
אבל לפנות ערב עם חשיכה
כשבאוויר מתנגנות המנגינות שלך
כשמשהו מפרפר כל כך בפנים ונוגע
איך אפשר לא להתגעגע.
[ליצירה]
...
היי, מוכת ירח--
אני מסכימה שההערה של לותנת לא היתה עמוסה בטאקט, אבל עדיין... כשאת מפרסמת יצירות אינטימיות במקום ציבורי, את צריכה לצפות גם לתגובות מעין אלה.
ככה זה כשנחשפים.
לגבי היצירה עצמה... קשה לי להגיב על זה. אבל מאוד כאב לי לקרוא.
תגובות