אתה תמיד מדהים אותי
כשאתה מצליח לדבר אותי
ולהאיר מקומות שטרחתי להצל.
אתה תמיד מדהים אותי
כשאני פוגעת, ובמקום להיפגע
אתה שומע מה עומד מאחורי:
לא מלים מפלחות,
לא מבט קודר,
לא עלבון צורב,
ולא טינה,
רק צורך
לזכות באישור נוסף
לאהבתך.
[ליצירה]
הכאב שבהתבגרות
כל שיש לי לומר בעניין זה הוא שהזמן שיחלוף יפתור את זה.
את אכן תישארי, תמיד, בבסיסך, בדיוק אותו אדם. אך משהו בטונים, בגווני הגוונים, יילך וישתנה.
לטובה.
[ליצירה]
אאאחחח, הכמיהה הזו
לתקשורת הכי בלתי אמצעית, להבנה מוחלטת ומיידית. תמיד היא קיימת.
וכמו שהיא תמיד קיימת, היא לעולם לעולם לא ממומשת.
אולי באגדות.
ובדיוק משום כך, כמיהה זו, אנושית ככל שתהיה, היא לדעתי הרת אסון.
אני מנסה לאחרונה להפנים שלעולם לא יוכל אדם להבין, באמת באמת באמת, את זולתו. רק בקירוב - אם נתמזל מזלו.
ואז בא השיר הזה, ושב ומעורר את הכמיהה הרת האסון, אך הכה בסיסית הזו.
יפה!!!!
תגובות