.JPG)
דפדוף בזכרונות
ערוגה .
-
מינימליסטית
.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לקצת אחרת אנחנו השתמשנו בבית עד לפני משהו כמו שלש שנים, כשממש כל אחד קנה פלאפון והתחלנו לפתח שרירים מיותרים באצבעות...(שני המכשירים עדיין ברשותנו, לכל המרבה במחיר). [ליצירה]
- [ליצירה] יוסי סידר סיפר כשהם חיפשו טלפון כזה הרבה זמן לצילומי "מדורת השבט". שאול- היא צולמה לפני חצי שנה בנגריה בשוק הפשפשים. בעל הנגריה כמעט שבר לי את המצלמה, ככה שאני לא מתכוונת לחזור לשם בשביל החצי סנטימטר שחסר... :) [ליצירה]
- [ליצירה] תמונה מסקרנת היכן ומתי צולמה? [ליצירה]
- [ליצירה] אוי ערוגה, כ"כ יפה! חסר לי רק עוד סנטימטר שמאלה, בכדי לא לקטום את התיבות. מי משתמש עדיין בטלפונים כאלו?? :-) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד! ממש נוגע ללב. את עושה דברים ממש יפים בש/ל! חשבתי, אולי היה מעניין לחתוך בגסות את התמונה גם מימין, על הטלפון, כדי להדגיש יותר את הקיר. והזכרת לי משהו מצחיק בתגובה שלך: לפני שבועיים בערך הלכתי לגן הציבורי לצלם ילדים. התחלתי לעשות איזה בוק על איזה ילדה חמודה אחת שישבה מולי על מגלשה וחייכה לי, ופתאום הגיע איזה רוסי ענק, ואמר לי (תדמייני את המבטא הרוסי הכבד): "למה אתה מצלם? זה ילדה שלך? תצלם ילדה שלך!" ואני רק ניסיתי למלמל משהו לא ברור על כך שאני אוהב לצלם... [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה שלישית שלי בעניין (זה לא בעיה אצלי, בחיי)- לא יודעת אם הייתי אמורה (כבר אמרתי את זה?) אבל נקרעתי. :) [ליצירה]
- [ליצירה] הדס, אצטרך לתשבוחות שמעליי. אולי זה קשור להעדפות האישיות שלי, אבל אני חושבת שהחריזה קצת מחופפת, והשורות פתיחה הקבועות הופכות את זה לקצת יותר דקלום מאשר שיר. את יכולה להרשות לעצמך קצת יותר זרימה...מאוד מאוד. במיוחד כאן: איך כל הבחוץ הגדול הזה שלך ספר לי איך זה לחכות וחבל. בנוסף, חסרונם של פסיקים בחלק מהמקומות מפריע שתהיה בריאה. והרבה. ערוגה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא בטוחה שהמבנה מיטיב לקטע הכל כך כך כל כך הזה. [ליצירה]
- [ליצירה] חובב, ד' תשרי התשס"ה . מסופר על רבי שבא אליו אדם וביקש ממנו שיעזור לו לחזור בתשובה. "למד אותי לבכות", ביקש אותו אדם. ענה לו הרב "לבכות זה לא מספיק. אני אלמד אותך לשיר". הרבה יותר קל לכתוב עצב. "נעים להיות עצוב" שר חמי רודנר, נעים וקל. הרבה יותר קל לברוח לחמימות המוכרת של כאב הפרידה, מחיר ההיכרות. כולנו היינו שם- כולנו התרסקנו בגלל אהבה, כולנו נכוונו בבדידות, וזה המכנה המשותף הכי פשוט. (שלא לומר נמוך) אבל זה לא מספיק, הייתי רוצה ללמוד לכתוב שמחה. להיות מסוגלת להתמכר גם לה, להתיידד איתה, להתכרבל איתה כמו שכולנו יודעים לעשות עם העצב והכאב. (אולי אפילו להאמין בה. מהעצב אנחנו לא דורשים הוכחות. רק המשחה נדרשת להוכיח לנו שהיא אמיתית. שלא תפוגג לנו באמצע). והנה, תראה איזה יופי אפשר לכתוב שמחה: http://www.tzura.co.il/thesite/yezira.asp?codyezira=2217&code=390 [ליצירה]
- [ליצירה] לא ידעתי שגם בנים לוקים בתסמונת האישה המוכה. [ליצירה]
- [ליצירה] הגעתי בעקבות ההמלצה של כוכב ותודה לו על כך. (אם כי לדעתי השיר ארוך מידי, מאוד מפרט במקום שהיה עדיף להסתיר קצת, להשאיר לקורא ולא לגלות הכל) [ליצירה]
- [ליצירה] ידידיה, התחלת טוב, אבל באמצע הפכת לצ'ופר. וחבל. כי גם סיימת טוב. אתה מסוגל להוציא מזה יותר. [ליצירה]
- [ליצירה] הלוואי. [ליצירה]
- [ליצירה] זהו רסיס, שאני לא יודעת מה עם זרבה, אבל אנחנו בהחלט צחקנו. קטעים, ונישאר. :) [ליצירה]
- [ליצירה] כן, אני בהחלט עם ילד. [ליצירה]
תגובות