ואולי זה אתה, ואולי זה קולך
שדופק על ליבי, מתחנן שאפתח.
ואולי זה מראה זכרונך הקלוש
מפרק ובונה בתוכי בניינים.
ואולי זו אני, ואולי זה קולי
שדופק על ליבך, מתחנן שתפתח.
ואולי זה מראה זכרוני הקלוש
המבקש ממך אישור בניה.
[ליצירה]
...
חזק מאוד.
מתאר בדיוק את זה.
את הקריעה האמיתית, שכמו כל קריעה, היא כל כך לא פשוטה וכל כך לא שחור ולבן. וכל כך אפור ומבלבל.
מזעזע שככה אנשים צריכים לחיות,
על סף תהום, בלי לדעת מה יהיה בסופם,
ויש הרבה מה לעשות,
אבל בסופו של דבר... באמת אפשר רק להתפלל.
[ליצירה]
...
גם אהבתי (למרות שאני לא משוכנעת שהמסר בסוף היה הכרחי... [עזבי, אני מושפעת מהסמינריון, טחנו לנו את המוח עם שאגות "אל תגידו את המסר א-ף פ-ע-ם!!! זה מיותרררררררר!"]).
וגם רציתי להגיד, שתסתכלו כמה יצירות יש באתר כרגע.
מגניביישן.
[ליצירה]
..
התדיינו על זה בהקשר ליצירה של יאיר שגיא, על הקטע של הטבילה במקווה.. והיו שם כמה בנות שטענו שהוא תיאר את זה יותר טוב מאישה. בלי לעבור את זה.
ו"גשרים" של ילד. סיפור אהבה מנקודת מבט של בחורה, כשהכותב הוא גבר. דווקא בסיפור ההוא הרגשתי שאפשר להבחין שגבר כתב את זה. אמנם גבר מוכשר מאוד, אבל עדיין גבר.
ועל "רצוא ושוב" שלי, אמרו שזה ממש כמעט זה, אבל בכ"ז מרגישים שבחורה כתבה. שאני לא באמת מכירה את העולם של הישיבות מבפנים.
---
דוד גרוסמן ב"מישהו לרוץ איתו" עשה את זה ממש טוב, מנקודת המבט של תמר. אבל עד הסוף, עד הסוף, בצורה שמי שחווה את החוויה יוכל להזדהות לגמרי? לא יודעת..
תגובות