אז שאלת
האם אני מרגיש שלם כשאני איתך,
ועניתי שאני מרגיש –
כשאני איתך
עוד שאלת
האם את עושה אותי מאושר,
ועניתי שאת עושה –
אותי
ושאלת האם אהיה לך לרֵע,
והשבתי שאהיה –
לך
(לך,
כי רק את נגעת בי,
כי רק את נגהת בי)
זה ממש יפה, ממחיש קצת מה זה 'דומיה תהילה', לדעתי. ומסכים עם אסתר- באמת כיף לה..
רק הערה: לי אישית 'זמר שלש השאלות' עושה צמרמורת, (אני היחיד שקורא לו 'שיר האישה המוכה'?), אז אני לא אוהב את הכותרת.
אלו לא תשובות מקוטעות. לעניות דעתי, הן אולי בין התשובות הכי שלמות שיש.
וזה כל כך יפה.
וחתלתול - גם אני קוראת לשיר הזה ככה, אבל דווקא כאן זה לא הפריע לי במיוחד.
הכותרת לא באה בגלל "זמר שלוש השאלות" (שאני לא מכירה בכלל), אלא בגלל שיר של אלתרמן שנקרא "זמר שלוש התשובות".
רסיס - זה מאד מאד יפה. אבל אין לי משו מעניין להגיד.
[ליצירה]
זה ממש יפה, ממחיש קצת מה זה 'דומיה תהילה', לדעתי. ומסכים עם אסתר- באמת כיף לה..
רק הערה: לי אישית 'זמר שלש השאלות' עושה צמרמורת, (אני היחיד שקורא לו 'שיר האישה המוכה'?), אז אני לא אוהב את הכותרת.
[ליצירה]
יפהפה
ומזל שעובדת איתי מושבניקית, שבמקרה לימדה אותי לפני כמה ימים מה זו באלה.
מעניין ה"כמו" שלך. כשאת כותבת "זה כמו לשכב פרושת אברים" וכו' אפשר לחוש בחדות שזו לא סתם מטאפורה, אלא שבאמת ניסית ואת יודעת שזה כמו.
[ליצירה]
לטובי במיוחד
שהילדים יעצמו עיניים...
אל תבינו לא נכון, אני נגד יצירות פרובוקטיביות.
אבל במקרה שלפנינו, זה יצא כל כך טהור...
וגם נוטע תקוות: לפעמים אנחנו מסתכלים 'עליהם', על המבוגרים-עם-הילדים, כאילו אבדה מהם לחלוחית החיים. וכשאני רואה יצירה כמו זו, אני מסוגל להאמין שלא נגזר עלי להפוך לאחד 'מהם', כי יש גם אחרים (ואולי כולם?).
תודה, אורנה. תבורכי
[ליצירה]
כבר מזמן רציתי להציע למנחם קטגוריה חדשה - "במילה אחת". דווקא יכול להיות נחמד, אם כל אחד מהכותבים ינסה למצוא את המילה הבודדה שהינה טעונת-משמעות מבחינתו. זו תהיה הקטגוריה הראשונה בתולדות אתרי היצירות ששמה מורכב יותר מתוכנה.
ואני מתנגד למחיקת הקטגוריה 'במשפט אחד', ולו מפני שזה ייאלץ אותי לקחת כלמיני משפטחדים שכתבתי (וחלקם, אגב, מסתבר שנגעו באנשים) ולהכריז עליהם כעל 'סיפורת'. זה היה מביך למדי.
[ליצירה]
לאורי היקר...
התנסחתי בצורה ממש גרועה. אני מסכים - יותר ממסכים - שהכאב הוא אחד המנועים החזקים של הכתיבה, ובלעדיו יצירות רבות לא היו באות אל העולם אלא נשארות בעולם נשמותיהם של השירים.
כל שביקשתי לומר הוא: המקרה הזה כל כך כואב, שקיוויתי שאף אחד לא יכתוב עליו, כדי שלא אצטרך לחשוב על הכאב הזה, שהוא גדול מכפי הבנתי.
ולך, חיפושיה - השיר שלך יפהפה.
[ליצירה]
לזר
אתה בהחלט מובן.
אבל זה מה שיפה בעיניי בעולם הסיפורים. כבלי המשיכה אינם קיימים כאן, ואנו רשאים לעוף כאוות נפשנו. לא במשוגעים עסקינן? מדוע? אנשים נורמליים יש לנו מספיק בחיים הסובבים אותנו. בשביל זה אין צורך ליצור.
ובעזרת אותם משוגעים אנו יכולים גם להבין, אם נסיר את ההקצנות, מה לא בסדר בחיים שלנו.
תגובות