ואני אומרת זאת בשיא החיוב.
היופי, הוא בעינֵי המתבונן, ובעינַי כל היופי בתמונה המדהימה הזו:
הוא הניגוד בין האותנטי בפוקוס לכורסא המעוצבת והדום הפרווה הסינטטית מחוץ לפוקוס,
עובדים עליי גם:
הסקרנות לגבי מה שרחוק יותר משני אלו,
והשטח המת - המשולש השחור בפרונט, שמושך את העיניים מהאותנטי-עלק הלאה.
אהבתי ביותר!
כל העניין, הוא לשתות משהו חם בלב מדבר )
אולי היה כדאי לשים את הפוקוס על הכוס הקרובה יותר? או שבעצם התכוונת שהכוס הברורה תהיה טיפה בפנים?
אבל זה נפלא גם ככה.
(למרות ששחור לבן כמעט תמיד קונה אותי..).
תמונה יפה!!! הקטע המת למטה מפריע לי קצת, ואולי היה כדי לבדוק גם אופציות אחרות לפיקוס - אבל גם בלי זה - תמונה מדהימה! הזווית נראת לי בדיוק מתאימה לקומפוזיציה, יחד עם הכורסא ושאר החפצים...
רק דבר אחד הכי מפריע לי...
בטוח שזה קפה תורכי?!? :D ^_^ (הכוס השמאלית נראת כמו קפה, אך המפוקסת נראת יותר כמו משקה שחור אחר.. מבריק מדי לקפה תורכי..)
[ליצירה]
אותנטי עלק!
ואני אומרת זאת בשיא החיוב.
היופי, הוא בעינֵי המתבונן, ובעינַי כל היופי בתמונה המדהימה הזו:
הוא הניגוד בין האותנטי בפוקוס לכורסא המעוצבת והדום הפרווה הסינטטית מחוץ לפוקוס,
עובדים עליי גם:
הסקרנות לגבי מה שרחוק יותר משני אלו,
והשטח המת - המשולש השחור בפרונט, שמושך את העיניים מהאותנטי-עלק הלאה.
אהבתי ביותר!
[ליצירה]
איזה רעיון הזוי, שתהיי בריאה.
אבל אהבתי.
רק כמה הערות- יש כמה "קפיצות" תחביריות וחבל- הזקנה לא היתה הכי קרובה, אלא הניחוש שלה היה הכי קרוב. או- "כלומר שהוא התחיל ואז הפסיק"- מי התחיל? מי הפסיק? הקפיצות הללו קורות כשעורכים ומשפצרים יצירה, ואז חלקים שברורים לנו הולכים לאיבוד. בסיום יצירה, ולפני פרסומה, לוקחים חמש דקות ומקריאים לעצמנו את היצירה, בקול (!), כאילו זאת פעם ראשונה שאנחנו קוראים אותה, ואז הדברים הללו בולטים לעין. שינויים כאלה ממקצעים את היצירה ומשדרגים אותה לאין ערוך.
דבר שני, אולי כדאי להכניס את המושגים באנגלית? "קונטרול זי" נשמע הרבה פחות טו מCTRL+Z. לענ"ד.
ערוגה, שאהבה ולכן מעירה.
:)
[ליצירה]
התגליתי לך זאת הגרסא הדוסית לנבראתי לך?
זה שיר טוב, וזה שיר חשוב.
הייתי מוותרת על ה"חיוך ביישני" וחותמת את הקרבה בנקודה ומשאיר שורה ריקה עד לניתוח הנשי, המעבר בתוכן מאוד חד וחבל שזה לא מקבל ביטוי גם בצורה.
ערוגה, שלוקחת לתשומת ליבה את הביקורת המגדרית.
[ליצירה]
למען הרבים.. :)
קודם כל- אני שמחה שכתבת. אבל איזה מן שם זה יפת נתנאל קוך? תנסה להגיד את זה בקול, גם לך יוצא קול של מורה.
אז ככה, זה סיפור עמוס, זה סיפור מעניין, יש בו מטענים ורמיזות והכל, ובכל זאת משהו לא עובר בו. המונולגים של הילד נשמעים כמו ילד בן 9, ואז פתאום הוא מעשן, מכריז על חילוניות, זה לא עובר.
אולי אנחנו כל כך רגילים להעמיס על דמויות מעבר למה שהן, שכבר קשה לנו לקבל דמויות כפשוטן, אבל אם הן כפשוטן ונשמעות כמו אחשלי הקטן למה הסיפור?
עכשיו גם אני נשמעת כמו מורה:
אתה יכול הרבה יותר, זה-ילד-1948.
בשמחות.
ערוגה קוצנית.
[ליצירה]
אני חושבת שהקטע קצת מפוספס, מה בין זה לבין אוסף אסוציאציות? לפעמים "פחות זה יותר", אבל לפעמים פחות זה רק פחות. וחבל. עד שאתה מפציע כאן, תשקיע בנו יותר.
:)
[ליצירה]
. הערה לגבי היצירה:
הנימה הביקורתית (ודוקא הציניות בסוף היא קצת אחרת ומאוד מתאימה) יכולה להגיע דווקא משום שאסור לנו.
ברור לי שאם הייתי כל שמחת תורה רוקדת עם ספר תורה, בעוד 20 שנה זה היה נראה כמו הרקדות באולפנא. חלק רוקדות, חלק נשרכות והרוב סתם תופסות שמש.
כלומר, "הכמהון" שעליו מדברת טל נובע למשהו שנמנע מאיתנו. אם לבנתיים, ואם לאו.
ב. לגבי השאר:
טל,קשה לי מאוד מאוד הקביעה שלך שחוזרת שפעם נשים היו יותר מקושרות באופן טבעי. כך לי אישית, ואין מה להרחיב מעבר למה שכתב יאיר.
יש לי תחושה שאם היינו מדברים לפני מאה שנה, היו בנות שהיו מצדיקות באדיקו את העובדה שלנשים אין זכות בחירה ורואות בזה עליונותן שהן לאיודעתמה מידי בשביל פוליטיקה.
אבל היום, זה נראה לנו כל כך ברור שגם נשים בוחרות.
א
אז מצד אחד ישנה ההצטדקות הזאת של נשים מקושרות יותר, שבירת הכלים וכו', דיבורים יפים של בדיעבד, אבל דברים קורים.
או שהם יקרו בכותל על ידי רפורמים, או שהם יקרו על ידינו.
אבל כדי שדברים יקרו על ידינו צריך להכיר בדברים בעת התרחשותם ולהשתחרר משובינזם הפוך.
אווף.
תגובות