היא צוחקת
מניפה של כוכבים
שאורם נוגה
גם אחרי שהם
כבים
היא מחייכת
קשת בענן
שכל שבע מסילותיה
בוהקות
בלובנן
היא הולמת בי
מטר זיקוקים
שאת שמה על לוח
השמיים
חוקקים.
כי בשמיים היא.
אבל הביטוי "צוחקת כוכבים" נולד משמיעה לקויה של השורה "את קוטפת כוכבים" (כשזה עמוק, עמוק...).
ול-moonlight: אכן, מר, מר מאוד, שכל הטוהר הזה רחוק ממני כרחוק שמיים...
[ליצירה]
צר לי לאכזב...
אבל הביטוי "צוחקת כוכבים" נולד משמיעה לקויה של השורה "את קוטפת כוכבים" (כשזה עמוק, עמוק...).
ול-moonlight: אכן, מר, מר מאוד, שכל הטוהר הזה רחוק ממני כרחוק שמיים...
[ליצירה]
לרעות ב. -
יש משהו בדברייך. אולי אפילו כמה משהוים.
האתר הזה נועד, למיטב הבנתי, לעודד יצירה ולא לדכא אותה. מותר ורצוי להגיב ואף לבקר, אך לא לשלול סגנון מסוים.
[ליצירה]
הרעיון בעיניי פשוט
אירוניה קיומית במיטבה.
רחל אינה יודעת שנגזר עליה למות בדיוק ברגע שבו יהיו לה 'בנים'. אולי אפילו אפשר לומר שכל יום שחולף עליה בעקרות, מאריך את חייה. והיא מוציאה מפיה משפט שמתברר כמופרך כל כך: בלי בנים אני מתה. הו לא, רחל: בלי בנים את חיה.
[ליצירה]
תזכורת
חייב להעלות את הסיפור הזה שוב מן התהומות, לרגל יום הזיכרון לשואה ולחורבן. לא חשבתי שאצליח להבין את אימת ירושלים הבוערת דווקא כשאסתכל בה מבעד לעיניים צהובות.
תגובות