היא צוחקת
מניפה של כוכבים
שאורם נוגה
גם אחרי שהם
כבים
היא מחייכת
קשת בענן
שכל שבע מסילותיה
בוהקות
בלובנן
היא הולמת בי
מטר זיקוקים
שאת שמה על לוח
השמיים
חוקקים.
כי בשמיים היא.
אבל הביטוי "צוחקת כוכבים" נולד משמיעה לקויה של השורה "את קוטפת כוכבים" (כשזה עמוק, עמוק...).
ול-moonlight: אכן, מר, מר מאוד, שכל הטוהר הזה רחוק ממני כרחוק שמיים...
[ליצירה]
צר לי לאכזב...
אבל הביטוי "צוחקת כוכבים" נולד משמיעה לקויה של השורה "את קוטפת כוכבים" (כשזה עמוק, עמוק...).
ול-moonlight: אכן, מר, מר מאוד, שכל הטוהר הזה רחוק ממני כרחוק שמיים...
[ליצירה]
לא מבין אותכם...
מי שמתעצבן מהשירים של מר ירושלמי - אינו חייב לקרוא אותם. יש מספיק יצירות אחרות באתר.
וגם מי שקורא - האם זה המקום לוויכוחים פוליטיים על תוכן השירים? גם אני, כמו כולכם, איני מסכים אף לא לקמצוץ מדעותיו הקיצוניות של שמואלי, אך כמדומני שהאתר הזה לא נועד לדיונים בנושא אלא להתייחסויות ענייניות ליצירה. תגובות הנוגעות לרמה המילולית - רלוונטיות בהחלט, אך לשם מה הברוטליות?
[ליצירה]
אני רואה שהתגובה הראשונה שלי משום מה לא נקלטה במערכת. אני לא זוכר בדיוק מה היא היתה, אבל היא כלל השואה למכונת השירים של אורוול והרבה סופרלטיבים בסגנון "יופי" ו"נהדר"
[ליצירה]
וואו, וואו, וואו
רעיה, את מדהימה.
איך הצלחת לקחת סיטואציה יומיומית - איזה יומיומית, אם תחשבו עליה, היא מתרחשת אלפי פעמים ביום - ולעשות ממנה סיפור עוצר נשימה. לא נראה לי שאני אוכל לעבור בזמן הקרוב ליד מגרש משחקים בלי לחפש את יונתן שעומד שם בפינה.
ואגב, זר זהב - אני לא חושב שהסיפור מדבר על ילד "חריג". הוא רגיל, אך נמצא בשוליים של הרגילות.
[ליצירה]
הרעיון בעיניי פשוט
אירוניה קיומית במיטבה.
רחל אינה יודעת שנגזר עליה למות בדיוק ברגע שבו יהיו לה 'בנים'. אולי אפילו אפשר לומר שכל יום שחולף עליה בעקרות, מאריך את חייה. והיא מוציאה מפיה משפט שמתברר כמופרך כל כך: בלי בנים אני מתה. הו לא, רחל: בלי בנים את חיה.
תגובות