בינינו ניצבת
קערת סוכריות.
אנו קוטפים אותן אחת אחת
בחושך.
בכל פעם
כשפותחים עטיפה
מפחדים לגלות בתוכה מפלצת.
או אולי בטעות
אקטוף את היד שלך.
כשנדליק את האור
יהיו הרבה עטיפות מסביב.
[ליצירה]
קודם כל, מזל טוב. בקרוב אצל כולנו :)
ובכן,
קראתי את הסיפור כבר במקורישון, כמובן. אני עוקבת אחרי התחרות, כמו כל שנה.
ולא אהבתי אותו במיוחד שם, ומכאן נובע שגם לא פה.
אני מוכרחה להודות שההתחלה נראתה לי מסקרנת מאוד. ובקטע על האינסוף נמרח לי חיוך מטופש על הפנים, וממש חשבתי בקול רם "איזה יופי!".
אבל, כמו בנרות חנוכה, אנחנו הולכים ומוסיפים - והסיפור שלך פשוט הלך והתמעט מהנקודה הזו...
למה?
אני לא יודעת. אולי כי הוא לא ממוקד. כי הוא לא אומר כלום בעצם. (או שאני סתם לא מבינה אותו?)
ואולי הוא אומר, אבל המסר שלו לא באמת מספיק ברור. לא יודעת.
אה, ועוד משהו -
הקטע עם "יומנה של-" עשה לי תחושה חזקה שמנסים לעשות עלי מניפולציה רגשית, ובחוסר הצלחה.
ואולי... אולי אני סתם קנאית, כי כבר כמה שנים שאני חולמת לשלוח סיפור לתחרות, ופשוט לא יוצא ממני שום דבר...
(קנאת סופרים, הא?)
אז בכלל אל תקשיב לי :)
[ליצירה]
הררית,
את צודקת במאה אחוז. אבל אני יכולה גם להגיד לך למה כל כך התקוממתי - בגלל שאני מכירה את המצב הזה בעצמי, ובגלל שאני לא רוצה להגיע אליו שוב. זאת הייתה אמירה כדי להזכיר לעצמי. אזהרה כזאת.
אולי פשוט לא הייתי צריכה לעשות את זה על גבי היצירה שלך. אני מצטערת.
[ליצירה]
זה נכון,
אבל אפשר גם לראות את זה אחרת:
כמה יפה שבמילה אחת, אור, אפשר לפתח כל-כך הרבה גווני גוונים של משמעויות...
אם רק קוראים קצת שירים, מיד רואים את זה.
הכל תלוי בנקודת המבט - האם אתה רוצה לחוות, או להעביר חוויות לאחרים. במקרה השני השפה היא הכלי הכי מופלא שקיים.
תגובות