[ליצירה]
הממ, כן. הכחול המרתך הוא לא ממש של בדידות ותעופה, לא בשיר שלי על כל פנים. אולי בשיר ש*אתה* כתבת לך כשקראת את זה.
צריך להכיר אותה כדי להבין, איך קור חיצוני יכול לעטוף חום פנימי. אש כחולה היא באמת הרבה יותר חמה מאש אדומה.
רק פחות מפנקת...
[ליצירה]
כל משחרי ימצאוני
ופרפרייך,עוד ישובו בגלגולם החדש,
ולהט האהבה עוד יוצת בחדרי ליבך,אשר שותת הוא
וכואב ,מהפלאת השומרים בו ,שוב ושוב...
ומבטיחך אני שכל משחרי ימצאוני,
ורק אלה אשר סבלנותם ואהבתם עמדה להם, רק הם יכנסו ויחסו בצל טירתי, והשומרים להם כאחים ואוהבים...
אהבתי עד מאוד... כנפי שחר.
[ליצירה]
הדס -
בסיפור הזה השתמשת בנוסחה מוכרת, של -אגדה אלגורית עם מסר כאילו-עמוק לחיים. אבל כדי להשתמש בנוסחה כזאת צריך שבאמת יהיה לך מה להגיד. וזהו - שאני לא כ"כ הבנתי את המסר:
חד הקרן הציג את התיזה שהטוב מנצח את הרע מעצם היותו טוב, שהחיים מנצחים את המוות בעצם חיותם. המלכה לא קיבלה את זה משום שבכ"ז יש רע ויש מוות: יש חיה על החוף. והתשובה הסופית של חד הקרן, שבאה לתת כביכול נחמה כלשהי, היא ש"תמיד יהיה שם מישהו שיחכה לך" - איך זה קשור? א. הדייג לא חיכה לחד-הקרן, אלא היה זה חסד שזר העניק לזר. ו-ב. איך זה נותן נחמה אל מול החיה? במה מתנחמים, בכך שגם כשאנחנו שבורים ורצוצים עדיין ביכולתינו להעניק זה לזה? - אם זה המסר הוא לא מספיק ברור ואת לא מספיק מובילה אליו - לענ"ד.
עוד עניין - הפתיחה: הפסקה הראשונהנותנת את הרושם שמדובר בסיפור על עוד צדף מיני רבים, שחיה אחת מיני רבות שברה אותו, כדבר שבשגרה, בלא רוע-לב מכוון. ואילו בהמשך הסיפור האירוע הקטן הזה הופך פתאום לסכנה שאורבת לכל חיות המים, והחיה התמימה של ההתחלה הופכת למפלצת אימתנית שיש למצוא "סוד" מיוחד כדי להלחם בה. לא ברור...
אלה הדברים שהפריעו לי. ועם כל זה הכתיבה שלך יפה קסומה ונוגעת. כרגיל.
כל טוב :)
כנפי.
[ליצירה]
לדעתי לא יתכן שהכותב התכוון לדבריו ברצינות. כלומר, לא נראה לי שמישהו עוד מסוגל להיות מספיק רדוד, סטיגמטי, ומיושן בדעותיו כדי לכתוב משהו כזה ברצינות. לדעתי מדובר בביקורת צינית על השובניסטים, או לחילופין בסתם פרובוקציה לשם שעשוע.
[ליצירה]
וואו! אני מופתעת מעצמת וכמות ההזדהות! כל כך הרבה לבבות שבורים יש כאן?... תנסו לראות בזה טרגדיה, ולא רוע מכוון. אנשים לא עושים רע כי הם רעם (ברוב המקרים...) אלא כי הם חלשים. ואנוכיים. ולא יודעים בעצמם להתמודד. ורע להם בעצמם. תחשבו על זה ככה. פורקן זה יופי. זה עוזר. אבל אחר כך בא תורה של מחשבה בוגרת (עד כמה שזה קשה כשמעורבים רגשית).
[ליצירה]
אצלי זה יצר רושם שהכל קרעים, פיסות בד שלא קשורות אחת לשניה.. כאילו גם החלון זה איזה חתיכת דגל, עקומה וקטועה, שמצטרפת לדגלים החשוכים האחרים כדי לשאול "נו, אז מה המשמעות של כל זה עכשיו?"
[ליצירה]
זה כתוב אמיתי, וצובט בלב. ונורא מעורר הזדהות וסימפטיה.
במיוחד נגע בי משפט אחד קטן שכתבת -
"דווקא מי שהצליח לשמור על הנר דולק, בזהירות, עד שהנר ייכבה או אולי עד היוֹמוּלדת הבא, מגיע לו שהמשאלה שלו תתגשם". קשה לי להסביר אבל דווקא המשפט הזה הכי עצוב.
וגם אהבתי את ההומור הנוגה שלך. ובמיוחד אתה"תקרו לי בזה אחר זה".